נתינת צדקה באמצע הלימוד או התפילה
בגמ': רב יוסף אמר כש"ש דמי בההיא הנאה דלא בעיא למיתבי ליה ריפתא לעניא הוי כש"ש וכו' (בבא קמא נו, ב; נז, א).
בסוגיין אמר רב יוסף שהעוסק במצות השבת אבידה פטור מלתת צדקה לעני, מפני שהוא עוסק במצוה.
בתשובות והנהגות (ח"ג סי' רפז) כתב ללמוד מכך, לענין עני שאוסף צדקה באמצע תפילת הציבור, שאין צריך להפסיק תפילתו משום כך.
אולם כתב שיש פוסקים הסוברים שרק העוסק במצות השבת אבידה ובשאר מצוות שבין אדם לחבירו, הרי הוא נפטר ממצווה אחרת שבין אדם לחבירו, אולם העוסק במצוה שבין אדם למקום, כגון העוסק בתפילה אינו נפטר משום כך ממצות צדקה שהיא מצוה שבין אדם לחבירו (עיין שדי חמד מערכת העין כלל מה), ולפי"ז לכאורה יש לחייב ליתן צדקה לעני אף אם הוא אוסף באמצע התפילה, אולם למעשה כתב שלא מסתבר שמצוה שבין אדם לחבירו תהא חמורה יותר מבין אדם למקום, ולכן בק"ש לא יפסיק, אך בפסוקי דזמרה יפסיק ויתן, כיון שגם לדבר הרשות אדם מפסיק בפסוקי דזמרה, ובברכות ק"ש נהגו להקל.
ובשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' קנז) כתב בענין הכוללים ששוקדים אברכים יקרים על התורה במסירות נפלאה בהתמדה גדולה, וקורה לעתים קרובות, שבאים גבאי צדקה ומפסיקים את הלומדים עבור המגבית למענה באו, ואין ספק כי מצות צדקה היא לאין ערוך, אבל ע"י שניגשים לכל אברך בנפרד, מפסיקים ממשנתם, ומעלת לימוד התורה בהתמדה סדר שלם לא עלתה בידם, והנה אם היה בקשת הצדקה ממש צורך אותה שעה ויש ביד הנתבעים האמצעים לכך, ודאי פשוט שמבטלים ת"ת, ולאו דוקא מפני צדקה אלא גם מפני כל מצות עשה שבתורה.
אבל בנדון של מגביות אלו שעושים, על אף שהם צורך צדקה וחסד ממש ומוטלים גם על לומדי תורה קטני יכולת, מכל מקום כיון שהמדובר הוא באברכים צדיקים במעשיהם שאין רוצים להשתמט ממצוה זאת, ויתנו גם אחרי או לפני הסדר בלי שיפריעו להם כל פעם סדרי הלמוד, אלא משום נוחיות המתרימים הם באו דוקא בשעת הלמוד, באופן כזה פשוט שע"פ הלכה אין צריך לבטל סדר הכלל, ואינו דומה כלל להזדמנות מצוה דוקא בשעת הלמוד וא"א להתקיים ע"י אחרים.
בגליון 'כוכבי אור' (לך לך תשס"ט) הובא בשם בעל הברכת שאמר שחמיו בעל הדובב מישרים היה אומר: באים אלי אנשים ומטרידים אותי והדבר מפריע וגוזל ממני זמן רב עד שאני שב ללימודי, אולם בכל זאת לדחות אדם מישראל הוא קשה יותר.
