נתינת מתנות בחתונה

בגמרא: משרבו מקבלי מתנות, נתמעטו הימים ונתקצרו השנים, דכתיב (משלי טו, כז) 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה (סוטה מז, ב).

כתב היש"ש (חולין פ"ג סי' ט) שהמחברים השמיטו דבר זה, לפי שאין הכרע בדבר, ומאן דקפיד קפיד, שהרי לא כתיב בקרא ואוהב מתנות ימות, אלא ר"ל שהבוטח בה' ושונא מתנות ומשענתו על המקום, אל תאמר שהוא חייב כמאבד עצמו לדעת אלא יחיה מפי ה' והבוטח בה' חסד יסובבנו, וכמבואר בשו"ע (חו"מ ס' רמט ס"א) שמדת החסידות שלא לקבל מתנה אלא לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו שנאמר ושונא מתנות יחיה.

גם בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' עד אות מב) כתב ששונא מתנות יחיה הוא רק זהירות בעלמא בדור הזה, ורוב העולם ידם פשוטה לקבל מתנות בשמחה, ואין בזה איסור.

אבל ברמ"א (יו"ד סי' רמו סכ"א) משמע קצת שיש איסור בזה, שכתב שמותר לחכם ותלמידיו לקבל הספקות קבועים מן הנותנים, שעי"ז יכולים לעסוק בתורה בריוח וכו', אבל אין לו לקבל דורונות מן הבריות, ואע"ג שכל המביא דורון לת"ח כאילו מביא ביכורים, היינו בדורונות קטנים שדרך בנ"א להביא דורון קטן לאדם חשוב אפי' הוא עם הארץ.

והנה בשו"ת משנה הלכות (חט"ו סי' רטו) נשאל אם נכון ליתן מתנות לחתן וכלה ביום החופה, שהרי נאמר שונא מתנות יחיה, והשיב, שלא אמרו שונא מתנות יחיה אלא כשהוא נותן מתנה ואינו מקבל מאחרים מתנה, אבל באופן שהוא נותן מתנה ומחכה מהשני לקבל כנגדו מתנה, זה דומה למכירה, שלכן נותן לו כדי שיחזרו ויתנו לו, ולא אמרו שונא מתנות יחיה אלא במקום שהוא מקבל ואינו מחזיר לנותן כלל.