נשואין לאחר עשרים
בגמ': תנא דבי ר' ישמעאל עד כ' שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע כ' ולא נשא אומר תיפח עצמותיו (קידושין כט, ב).
בסוגיין. אמר רבא וכן תנא דבי ר' ישמעאל עד כ' שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע כ' ולא נשא אומר תיפח עצמותיו.
הרמב"ם (אישות פט"ו ה"ב) כתב שכיון שעברו כ' שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתיירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר כיון שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. וכן פסק המחבר בשו"ע (אה"ע סי' א סי' א).
בבית שמואל (סק"ה) כתב שלדעת הרמב"ם אין לדבר קצבה וכל חייו יכול להמשיך ללמוד. אולם ברא"ש (קידושין סי' מב) מבואר שלא יתכן שאין לדבר קצבה ויבטל כל חייו ממצות פו"ר. והב"ח ביאר שלא יתכן שלא ישא אשה עד שילמד מקרא ומשנה הלכות ואגדות וכו' שא"כ לא ישא אשה כלל וזה ודאי אסור, אלא הדבר מוטל לפי אנשי דורו ולפי רוח בלבבו יעסוק בתורה תחילה מספר שנים ואח"כ ישא אשה. והלבוש כתב שהקיצבה לזה עד שישער בנפשו שמלא כרסו בש"ס ופוסקים. ובשו"ע הרב (ת"ת פ"ג ס"א) כתב שילמד כל תורה שבע"פ. ובים של שלמה (קידושין סי' נז) כתב בדעת הרא"ש שהקיצבה היא עד גיל כ"ד. ובספר המצות הקצר (להחפץ חיים מצוה מג) כתב שלא יאחר יותר מכ"ה שנים.
והנה בלחם משנה (ת"ת פ"א ה"א) ובבית שמואל (סק"ה) כתבו שכל היתר האיחור הוא אם כאשר ישא אשה יתבטל מלימודו ע"י שיטרח לפרנסתו, אולם אם לא יצטרך לטרוח לפרנסתו אין לו היתר להתאחר.
ולפי זה כתב בשבט הלוי (ח"ח סי' רסה) שבזמנינו שיש כוללים התומכים בלומדי תורה כתבו כמה פוסקים אין היתר לאחר את גיל הנישואין, וכ"כ בבתשובות והנהגות (ח"ד סי' ערה), וע"ע קובץ אגרות לחזו"א (ח"ב סי' קלה).
והנה בשו"ע (אה"ע סי' א ס"א) כתב שמי שעברו עליו כ' שנה ולא רוצה לישא בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פו"ר. אולם הרמ"א כתב שבזמן הזה לא נהגו לכוף על זה. וראה בים של שלמה (פ"ו סי' מ) שאף שלא נהגו לכוף מ"מ מצוה על אחרים שיוכיחוהו, וכ"כ הגר"ח פלאג'י (תוכחת חיים בראשית מאמר ו).
ובספר בית חתנים (פ"א ס"א) ובספר התקנות של ירושלים (דף מא) הובאה תקנה שהיתה בירושלים שכל מי שהגיע לגיל עשרים ולא נשא אשה היה מחויב לעזוב את העיר ורשות נתונה לפקידי העיר שכל העובר על תקנה זו יגרשוהו מן העיר וירדפוהו עד חרמה בכל מאמצי כחם כפי ראות עיניהם עד מקום שידם מגעת. על תקנה זו חתמו כמה מגאוני הדור שהיו אז ביניהם רבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי אביו של החיד"א ועוד. האחרונים שאחריהם דנו אם תקנה זו קיימת עד היום בירושלים וכן אם תקנה זו גם על ירושלים החדשה או רק על הרובע היהודי, ועיין ויואל משה (מאמר ישוב א"י אות קכא).
ובשו"ת יהודה יעלה (ח"ב סי' כד) כתב שמי שכבר הגיע לעשרים שנה ולא נשא שהקב"ה אומר תיפחנה עצמותיו, פשיטא דשהוי מצוה לא משהינן, ולא נהגו בכה"ג להמתין עד מילוי הלבנה, ואדרבא משום חסרון הלבנה רק סימנא בעלמא וחששא הוא שמא השעה וזמן מוצלחת היא ושמא לא, אבל קללת הקב"ה הנ"ל הוא ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי, ולכן כל הקודם לישא אפי' בסוף החדש זכי' לשמים והוא זריז ונשכר להוציא עצמו מקללה. וכן כתב בשו"ת נהרי אפרסמון (סי' כג).
בעניין זה יש להביא מצוואתו הנפלאה של הגאון ר' יוסף חיים זאננפעלד זצ"ל מרא דארעא דישראל (צילום כתב ידו, הובא בספר ירושלים של מעלה ח"ה עמוד יד) שעניין זה הוא הדבר היחידי שעליו הזהיר בצוואתו ליוצאי חלציו בכותבו 'בני שיחיו, אני מבקש שישתדלו להשיא בניהם קודם עשרים שנה'. ועיי"ש עוד שהובא שאמר שהתיקון הגדול למי שלא זכה להנשא קודם עשרים הוא להתעסק בשידוכים.
