נמנום בבית המדרש ובזמן הלימוד
מבואר בסוגיין ונפסק בשו"ע (יו"ד סי' רמו סט"ז), שאין ישנים בבית המדרש, וכל המתנמנם בבית המדרש חכמתו נעשית קרעים, שנאמר 'וקרעים תלביש נומה' (משלי כג א). ובבית יוסף (ד"ה אין ישנים) הביא כמקור לדין זה גם את סוגייתינו, וגם את המבואר במגילה (כח.), שאלו את רבי זירא במה הארכת ימים, אמר להם מימי לא הקפדתי בתוך ביתי וכו', ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי.
וכתב הש"ך (ס"ק טו) שצריך לומר שמה שנזהר רבי זירא גם בשינת עראי אין זה מעיקר הדין אלא ממידת חסידות, וכן הדין בשו"ע כאן הוא ממידת חסידות. בשביל שלא יקשה שהרי על פי הדין מותר לישון בבית המדרש שינת עראי כמבואר בשו"ע (או"ח סי' קנא ס"ג).
ובבית הלל (יו"ד שם) כתב שדברי הש"ך דחוקים, שממה שאמרו בסוגיין שהישן בבית המדרש תורתו נעשית קרעים קרעים, מבואר שמדינא אסור לישן בבית המדרש. ועוד הקשה, שבברכות (כה.) מבואר שרב ששת ראה שבבית המדרש היו יושבים התלמידים על המחצלאות, וחלק מהם היו לומדים וחלק היו ישנים, וכי לא היו בין התלמידים גם חסידים שנזהרו בדברים שהם מידת חסידות, ומשמע שם שאף מידת חסידות אין בדבר. וכתב וצ"ע קצת.
ובעין אליהו (מגילה כח.) ביאר, שמה שאמרו בסוגיין שהישן בבית המדרש תורתו נעשית קרעים קרעים, הוא לפי שבימיהם היה הרב לומד בפני הישיבה, ומי שישן לא היה שומע כל השמועה מרבו, ולכן היתה תורתו נעשית קרעים, שלא שמע כל מה שהרב למד עמהם. אבל אם הרב בעצמו ישן בבית המדרש לא שייך ע"ז שתורתו נעשית קרעים, ולכן היה החידוש ברבי זירא שהאריך ימים בזכות שלא נמנם כמבואר במגילה, לפי שהוא היה הרב, ואצלו לא היה חשש זה של קרעים קרעים. ומיושבת בזה קושית הבית הלל על דברי הש"ך, שבאמת חילוק יש בין רב לתלמיד, שבתלמיד בעת הלימוד הוא מדינא, וברב אינו אלא ממידת חסידות. ולדבריו נמצא שבזמן הזה שאין שומעים השמועה מפי הרב אלא לומדים מהספרים, אין שייך האיסור שמעיקר הדין.
וכן מבואר בפירוש הגר"א למשלי, שטעם הדבר שתורתו נעשית קרעים קרעים הוא לפי שמפסיק באמצע לימודו, וז"ל (משלי כ יג), ואמרו רז"ל כל הישן בבהמ"ד תורתו נעשה קרעים שנאמר ונומה גו', והייינו כשמתנמנם וחביריו לא ימתינו עליו הוא ידלג ואח"כ לומד עוד, ועוד כשיתנמנם ועליו לא ימתינו יצטרך עוד לדלג, ויהיה תורתו קרעים. ועוד כתב (שם כג כ) על הפסוק 'קרעים תלביש נומה', שהמתנמנם בעת לימודו תורתו נעשית קרעים, שלומד תחילה ואחר כך מפסיק ואחר כך ילמד, וכן בכל יום, והוא כבגד קרוע.
וזה לשון החזו"א באגרותיו (ח"א א-ג), ללמוד שעה ולהפסיק שעה הוא קיום התוהו האפס וההעדר, הרי הוא כזורע ושולח עליהן מים לסחפן. עיקר הלימוד הוא התמידי והבלתי נפסק, בלימוד התמידי הוא סוד הקדושה, וזה שעשה תורתו קרעים קרעים אסף רוחו. ובספר שפתי ישנים (כהנאוו, בצוואה אות ט) כתב, שהוא בדוק ומנוסה שאפילו אם לומד כל היום אם לומד בהפסקים אינו רואה סימן ברכה בלימודו.
