נכנס לחדר חבירו להקיצו ושבר את משקפיו
בגמ': שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים. (בבא קמא כז, ב).
בשו"ת קנה בושם (ח"א סי' קנד) דן באדם שביקש מחבירו שיבוא להקיצו בבוקר, כשבא להקיצו דרך על המשקפים של הישן שהיו מונחות על הרצפה תחת קצה המטה, ונשאל האם חייב לשלם על הנזק, או שמא כיון שחבירו ביקש ממנו שיבוא להעירו, לא היה עליו להעלות בדעתו שעל הרצפה מונחות המשקפים שלו.
בתשובתו כתב הקנה בושם עפ"י המבואר במשנה שהמניח את הכד ברה"ר ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור, ובגמ' (לקמן עמוד ב) ביאר ר' אבא בשם ר' עולא לפי שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים, וממילא גם בנידון המשקפים אין דרכם של אדם להתבונן, ומי שדרך על המשקפים הוא אונס גמור.
בפתחי חושן (נזיקין פ"ח הערה כה) כתב לדון בדבריו, שהרי יש לאדם רשות להניח את משקפיו בחדרו, ובאופן כזה הרי לא אומרים שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים. ועוד שדוקא בדרכים אמרו שאין דרך להתבונן משום שעיניו למעלה או משום שהוא בעל מחשבות, אבל לא ברשות היחיד, ומכל מקום כתב שאפשר שיש לפוטרו משום שהישן פשע, שהרי ידע שחבירו יבא להקיצו והרי זה כהניחם במקום דריסת רגלים, וצ"ע.
