ניגונים בברכת כהנים, ובין המוציא לאכילה
בגמ': ושמעתי שהיה מבליעו בנעימות עם אחיו הכהנים (קידושין עא, א).
ברמ"א (או"ח סי' קכח סמ"ה) כתב, שבתיבות יברכך, וישמרך, אליך, לך, שלום, שבברכת כהנים נוהגים להאריך בניגון, כי כל אחת מהן היא סוף ברכה בפני עצמה.
בערוך השולחן (שם סל"ה) כתב לבאר שמנגנים כדי שיבואו לידי התעוררות והתלהבות לברך בכונה, על דרך הכתוב (מלכים ב' ג טו) 'והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'', ומנהג ישראל תורה.
ביסודי ישורון (נשיאת כפים עמוד מג) כתב, יש סמך לברך ברכת כהנים בניגון, משום שברכת כהנים צריך להיות בשמחה, מפני שטוב לב הוא יברך, וצריכים שהכהנים יהיה ליבם טוב עליהם, ועוד שבברכת כהנים יש השראת השכינה, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה.
והנה בשו"ת תרומת הדשן (סי' כו) כתב, מנהג לנגן ברכות כהנים בנעימה, והכהנים היודעים להנעים הניגון בברכם הרי הן משובחים, וכן משמע בתלמוד שיש להנעים הניגונים, ממה שאמרו בסוגיין 'ושמעתי שהיה מבליעו בנעימות עם אחיו הכהנים', ומכל מקום אין לנגן רק ניגון אחד מתחילה ועד סוף, משום שיש לחוש שלא יתבלבלו הכהנים כמו שמצאנו (ברכות לד.) שהש"צ לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף, והדבר ידוע שאפילו המנגנים הבקיאים, כשרוצים לצאת מניגון לניגון, בתיכף, צריכים לכוין ולדקדק יפה להשמיע קול שוה ומיושר, וע"י טירדא זו תיטרף דעתם, שלא ידעו איזה פסוק או תיבה יתחילו, ואין נראה כלל לומר, כיון שהמקרא קורא לפניהם לא יטעו, משום שאם תיטרף דעתם ישכחו ג"כ קריאת המקרא.
בשו"ת שיח יצחק (סי' עג) כתב, שלא מצינו כתוב עלי ספר איזה ניגון ינגנו, אמנם מקובל הוא לכהנים איש מפי איש וכולם בה' ה' הידוע נוגנים, ומסתמא מקובל גם ניגון זה מסיני, כמובא בהקדמת פאת השולחן להגאון ר' ישראל ז"ל בשם הגר"א, שכמה וכמה ניגונים הביא משה מסיני.
ובשו"ת בית יעקב (סי' כב, הו"ד במשנ"ב שם ס"ק קסט) כתב שהש"צ שמקרא לכהנים ומאריך בניגון, וכן הכהנים עצמם שמאריכים בניגון, יש להם להאריך בניגון דוקא בסוף התיבה, ולא באמצעה. וכן החזנים שמנגנים בקדיש או בברכת אבות, צריכים להזהר שלא לחלק תיבה אחת לשתים ע"י ניגונם.
בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' ט) כתב שאף שמצאנו לענין ברכת כהנים שיש לנגן ואין זה הפסק, היינו רק כיון שמאריך הכהן בניגון אשר ניגן בה את גוף מילות הברכה, אבל להתחיל בניגון אחרי סיום הברכה בודאי הוא הפסק לעניית אמן, ומכ"ש בין ברכת המוציא והאכילה וכיוצא בזה.
אולם בשבט הלוי (ח"ה סי' טז) כתב שניגון אינו הפסק כל זמן שלא הוציא מפיו תיבות.
