נטיעת אילנות בסמוך לבית הכנסת
בגמ': אמר רב הצר צורה בנכסי הגר קנה דרב לא קני לגנתא דבי רב אלא בצורתא (בבא בתרא נד, א).
הפוסקים נחלקו בענין נטיעת אילנות לפני בית הכנסת האם יש איסור בדבר לכתחילה ובדיעבד, או שאין איסור כלל.
כתב הרמב"ם (עבודה זרה פ"ו ה"ט) הנוטע אצל המזבח או בכל העזרה בין אילן סרק בין אילן מאכל, אעפ"י שעשאו לנוי למקדש ויופי לו, הרי זה לוקה, שנאמר (דברים טז כא) 'לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ד' אלהיך'. מפני שהיה זה דרך עכו"ם נוטעים אילנות בצד מזבח שלה כדי שיתקבצו שם העם. וכתב הר"ד עראמה בהגהותיו על הרמב"ם (שם) והובא בהגהת רעק"א על השו"ע (או"ח סי' קנ) שמדרבנן אסורה גם נטיעת אילנות סמוך לבית הכנסת.
אמנם, בשו"ת בנין ציון (סי' ט) ובשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' יד) חלקו על דבריהם והתירו נטיעת אילנות בסמוך לבית הכנסת, וכתבו עוד, שאם אכן היה איסור זה גם על בית הכנסת, היה איסור לבנותו מעצים ולעשות שם ספסלים ושולחנות מעצים, כיון שגם זה בכלל האיסור בבית המקדש.
יש מן האוסרים שכתבו שחייבים לעקור עצים סביבות בית הכנסת ואף עצי פרי צריך לעקרם, ואף שיש בעקירתם איסור של 'לא תשחית' מכל מקום אין איסור בעקירתם מאחר וניטעו באיסור. כך נקט בשו"ת צור יעקב (סי' קיט). לעומתם כתב בבנין ציון (שם) שגם לאוסרים היינו ליטע כשבית הכנסת קיים, אבל בעצים שניטעו מקודם, אף בבית המקדש היו רשאים לקיים, ואם כן אין להתיר קציצת אילנות שהיו בחצר ביהכ"נ.
על כך הוסיף בשו"ת מהר"י שטייף (סי' צה), שמסתבר שגם שתילת פרחים היא בכלל איסור זה, אך כתב שאם הפרחים הנמצאים בחצר בית הכנסת שייכים לשכני בית הכנסת ומטרת שתילתם היא לצרכם, יש להתיר. גם בהר צבי (או"ח סי' עד) הכריע לאסור, אך כתב שאם נטועים עצים לאורך כל הרחוב יש להתיר, מאחר והדבר נראה כיפוי הרחוב ולא כנטיעה עבור ביהכנ"ס.
בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' קכז) כתב, שיש ללמוד היתר דבר זה מסוגיין, שהרי הזכירו את 'גינתא דבי רב' שנקנתה על ידי רב בצורתא, ומבואר ברשב"ם (ד"ה דרב לא) שהיתה זו גינה הסמוכה לבית מדרשו, וסתם גינה הרי היא של אילנות. אם כן מבואר שהיתה גינה של אילנות סמוכה לבית מדרשו, ודבר זה מותר לעשותו. אך כתב המהרש"ם, שיש לדחות ולומר שהמדובר כאן בגינה של ירקות, וכך משמע בקידושין (לט.). אמנם, לדברי מהר"י שטייף שאף איסור שתילת פרחים בכלל האיסור, שפיר יש ללמוד מסוגיין שמותר.
בשו"ת משכנות הרועים (סי' יח) הקשה על דברי הפמ"ג מדברי הרשב"ם בסוגיין, שאמרו שהדרך לעשות חזקה בנכסי הגר היא על ידי עשיית סיוד או כיור אחד בנכסים שמייפה את הנכסים ועי"ז מחזיק בהם, ומבואר בגמרא ששיעור הסיוד צריך להיות לפחות אמה וכנגד הפתח, ופירש הרשב"ם (ד"ה וכנגד) שצריך לעשות זאת בכותל שממול הפתח ששם הוא נראה יותר לנוי, אבל במקום אחר צריך יותר מאמה. וכך כתב הסמ"ע (חו"מ סי' ערה סק"כ) שמקומו כנגד הפתח שיראה הייפוי בכניסה לבית, הרי שלשון כנגד הפתח מתפרש ממול הפתח, אם כן מסתבר שגם לענין זכר לחורבן לשון הגמרא מתפרשת כך שעושהו ממול הפתח.
המ"ב (סק"ג) פסק כדברי השערי תשובה וכסתימת השו"ע, שעשיית הזכר לחורבן היא כנגד הפתח וממולו דוקא. אמנם הביא את דבר השע"ת שיש שמניחים את האמה מעל הפתח. ואמנם החתם סופר (מנהגי החת"ס עמ' צג) הניח אמה זכר לחורבן לצד הפתח. יש לציין שבשו"ת משכנות הרועים (שם) כתב, שנהג בביתו מחוסר מקום, שחלק מן האמה היה על התקרה שכן יש לראות אותה כהמשך הכותל כאשר מצינו בדיני סוכה, ואמנם כתב את דבריו באופן שבין כך לא היתה האמה ממול הפתח כראוי, והסכים עמו הגר"ש קלוגר.
