נטילת ידים כשאוכל מאכל עם דבש או חמאה
בתוס': תריץ ואימא הכי חישב עליו כו'. אינו מגיה הברייתא אלא ה"ק דבש בכוורתו אינו לא מאכל ולא משקה לענין זה שאם חישב לאכילה שיהא מטמא טומאת אוכלים. (בבא בתרא פ, ב).
בשו"ע (או"ח סי' קנח ס"ד), אם אוכל דבר שטיבולו באחד משבעה משקים ולא נתנגב, אפילו אין ידיו נוגעות במקום המשקה, צריך נטילה בלא ברכה.
בין המשקים נמנו הדבש והחלב, במג"א (שם סק"ז ע"פ המחצית השקל) כתב לבאר בדברי התוס' בסוגיין (ד"ה אינו) שכתבו לחלק בין דבש שהופרש מהשעווה שדינו כמשקה, לבין דבש בכוורתו שהוא עם השעוה שאז יש לו דין אוכל. שהחילוק הוא שכשהדבש עם השעוה הרי הוא קרוש ולכן יש לו שם אוכל, ומכאן כתב להוכיח שדבש קרוש אינו משקה, ולכן אין צריך ליטול ידיו כשאוכל מרקחת מדבש. ולמעשה כתב שאפילו אם חזרו ונימוחו שוב, אינו מיקרי משקה.
לפי זה כתבו הפוסקים לדון על האוכל מאכל עם חמאה, אם צריך ליטול ידיו מאחר וכשהיא קרושה היא כדבש קרוש שאינו משקה.
