נטילת ידים במים שנראה בהם כעין ערפל לבן
בגמ': כל העומד לפדות כפדוי דמי (בבא קמא עז, ב).
בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' יג) נשאל בענין נטילת ידים במים שניכר בהם כמין ענן ואחרי כמה רגעים מתעלם מן המים ונעשו מים שקופים כרגיל, ובשעת העלמת ענן הלבן מהמים נראה אדים שיצאו מהמים, אם מותר ליטול בהם לידים בעת שהענן הלבן עוד מעורב במים.
בתשובתו דן המנחת יצחק אם דבר זה הוא בכלל שינוי מראה, ולמעשה כתב שלכתחילה יש להמתין איזה רגעים קודם הנטילה עד שיחזור המים למראיתו, אבל אם כבר נטל א"צ נטילה עוד הפעם.
בשו"ת להורות נתן (ח"ד סי' ח) נשאל בכעין זה על נטילת ידים במים שיוצאים עכורים מחמת תערובת חומר ששמו במים למניעת מחלות, ולאחר זמן התערובת שוקעת בשולי הכלי והמים נעשים צלולים.
בתשובתו הביא דברי הפוסקים אם יש לחשוש מליטול ידים במים שנשתנה מראיהם מחמת עפר וצרורות. והוסיף לדון בזה עפ"י מה שמבואר בסוגיין שלדעת ר' שמעון כל העומד להיזרק כזרוק דמי, ובחתם סופר (יו"ד סי' רנו) כתב שבמקום שאין הדבר מחוסר מעשה לכו"ע הרי הוא כעשוי. אם כך כיון שתערובת זו עומדת לשקוע במים בתוך זמן קצר, הרי זה כאילו הפרדה כבר והמים כשרים לנטילה.
אולם כתב לדחות סברא זו עפ"י המבואר בתוס' בסוגיין (ד"ה פרה) שאין אומרים כלל זה 'כל העומד לעשות כעשוי דמי' בדבר שהוא בעל חי להחשיבו כאוכל. ואם כך היות שמים שנשתנה מראיהם פקע מהם שם מים, כדמשמע בכמה מקומות, לא מועילה סברת 'כל העומד ליעשות כעשוי דמי' להחשיבן למים.
ומכל מקום כתב שיש לחלק ולומר שאמנם סברת 'כל העומד ליעשות כעשוי דמי' אינה הופכת בעל חי לאכול היות ואין בכוח סברא זו לעשות שתי פעולות, להפקיע שם בעל חי, ולהשים שם אוכל. אבל בשינוי המראה כיון שאין המים מוגדרים כמשקים אחרים, ואין צריך להפקיע מהם שם משקים אחרים, אלא רק להחיל עליהם שם מים, בזה מועלת סברא זו. ולדינא פסק שמים אלו כשרים לנטילה אף טרם שחזרו להיות צלולים.
