נאמנות ערכאות להתיר עגונה

בגמ': העולים בערכאות של עובדי כוכבים וכו' (גיטין ט, ב).

בענין ערכאות של עכו"ם האריכו הפוסקים אם נאמנים להתיר עגונה, דהנה פסק הרמב"ם (גירושין פי"ג הי"ג) שאם שמע מערכאות של גויים שאמרו הרגנו פלוני אין נאמנים, שהן מחזיקין ידי עצמם בכזב כדי להטיל אימה.

ברם כתבו הפוסקים לדון האם ערכאות נאמנים באופן שיש כתב רשמי של ערכאות, ומשום שאפשר לומר שאין אנו חוששים שכתבו מסמך רשמי בשקר, ולא עשו כן אלא משום שאמת כתבו, או שגם באופן זה חוששים שכתבו כן כדי להחזיק ידי עצמם.

ובסדר אליהו רבא (סי' ג) כתב בנידון שטר אפוטרופסות של ערכאות שהיה כתוב בו שלהיות שפלוני נהרג ע"י המלכות ממנים אפוטרופוס על נכסיו, שזה אינו ענין לשמע מקומנטריסין [שאינו ודאי שמת], דכי אמרינן דמילתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שיקרייהו, היינו דווקא כשאומרים כן בעל פה, או אפילו ע"י כתב כשהוא כתב בעלמא ככתב השלוח מאיש לחבירו, אבל שטר העשוי בערכאות כי הא דנידון דידן, ודאי לא עבידי לשקורי, אדרבה בהא אמרינן דלא מרעי נפשייהו כדאמרינן בגמרא בהדיא בטעם הכשר שטרות העולין בערכאותיהם.

וכ"כ הרמ"ץ (שו"ת סי' יא אות ב-ג) דהא דערכאות אינם נאמנים היינו דווקא כשאמרו כן במסיח לפי תומו דעלמא, אבל בכתוב כן בספריהם נאמנים אפילו כשנהרג במשפטם, דמה שאמרה הגמ' דשמע מקומנטריסין פלוני נהרג אינו נאמן מיירי באמרו כן שלא במושב משפטם, אלא דרך סיפור שמועות דאז אין להם כח ערכאות, אבל כשכתוב בספריהם שפלוני נהרג במשפטם נאמנים מצד ערכאות, דלא מרעי נפשייהו דהך חזקה אלימא טובא ואפילו להוציא ממון.

אמנם יותר מזה כתב הדבר אברהם (שו"ת ח"ג סי' טו) לגבי אדם שנתפס ונידון בבית משפט הגבוה ויצא דינו ליהרג, והיה נוכח שם יהודי ושמע את הפסק דין, ואח"כ נתפרסם על ידם בעיתון שהפסק דין נתקיים, וכתב בתוך הדברים שענין עבידי לאחזוקי שיקרייהו לא שייך השתא בשלטון מסודר, ואינם צריכים להתפארות, וכן יש לחלק בין קומנטריסין שבימיהם, ובין העיתונים ועורכיהם של ימינו, ובשם חכם אחד כתב שאפשר לחלק בין אמרו בעל פה ובין כתבו באופן רשמי וערכאות של זמנינו.

אך יש מן הפוסקים הסוברים שאף בכתב רשמי של ערכאות חוששים שהם משקרים. ובבית אפרים (סי' לא) כתב בנידון של אדם שהלך למלחמה, ולקחה העגונה כתב העתק מפנקס הצבא שמת במקום רחוק מבית חולים, וכתב שצ"ע בנידון דידן אם להאמין מטעם ערכאות דבמילתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שיקרייהו, ומאן לימא לן שבנידון דידן לא מיירי נמי באופן של שייכי בה, כי בהחפזם לנוס ובאים למקומם כהתגנב העם הנכלמים בנוסם מהלחמה, והרבה בורחים בדרך הילוכם או קודם לזה וזה חרפה להם, וכדי לגול חרפתם מעליהם עבידי לאחזוקי שיקרייהו שמת וכיוצא בזה, שאין להעלות על הכתב, ומי יודע דרכיהם ונימוסיהם בעת מלחמה וכו', ולכך כל מקום שיש לתלות שיש להם כוונה בעדות זו תולין.