נאמנות הרופאים
בענייני הלכה רבים נזקקים הפוסקים להבנת המציאות עפ"י הרפואה, ולשם כך יש צורך בקבלת חוות דעת מרופא על המצב הנוגע לשאלות ההלכה, ודנו הפוסקים אם הרופאים נאמנים לקבוע את המציאות כדי להכריע בשאלות של הלכה.
ולכאורה יש להביא ראיה ממה שמצינו בפרה של בית מנחם שניטלה האם שלה, וסמכו חכמים על דברי תודוס הרופא שאין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריא של מצרים אא"כ חותכים האם שלה שלא תלד.
אך בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' יב) כתב, שאין מכאן ראיה, משום שי"ל שתודוס לא אמר ע"פ אומדן דעת, אלא ראה בבירור שחותכין האם שלה ומתקיימים י"ב חודש, והרי זה ידיעה ברורה שאינה נטרפת בכך.
ועיי"ש שהכריע הפנים מאירות שאין לסמוך על דברי רופא, עד שיהא איזה דבר המברר שדברי רופא אמת הם ואין דבריו אלא גלוי מילתא בעלמא.
ויש בנידון 'נאמנות הרופאים' מחלוקת גדולה בין הפוסקים, בשו"ת הריב"ש (סי' תמז) כתב, שאין לנו לדון בדיני תורתנו ומצוותיה על פי חכמי הטבע והרפואה, והדן בדיני הטרפות על פי חכמי הרפואה יטול שכר הרבה מן הקצבים, כי הם יהפכו רובם ממות לחיים ומחיים למות, ויחליפו חי במת, והביא שם כמה דוגמאות שדעתם היפך מדעת תורה, אלא שלא מפי הטבע והרפואה אנו חיין, רק על חכמינו ז"ל נסמוך אפילו יאמרו לנו על ימין שהוא שמאל, שהם קבלו האמת ופירושי המצוה איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה. וכן מבואר בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' קנח, קעה) שרק בשבת ויוהכ"פ אפשר לסמוך על דעת הרופאים מטעם ספק פקוח נפש, אבל לא בשאר איסורים.
אולם בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ג ח"א סי' שיז) ובבית יצחק (יו"ד ח"א סי' קמא) כתבו, שהרופאים נאמנים כיון שהם בגדר אומן דלא מרעי אומנותו, דהיינו שאינו עושה דבר שהוא נגד אומנותו מפני שאז הוא עושה רע לעצמו, ומה גם שהוא דבר העשוי להתגלות ע"י בדיקת רופאים אחרים. ועיין במהרי"ק (סי' קנט) שהוכיח שסומכים על רופאים אפילו בחשש כרת. ועיין עוד בפתחי תשובה (יו"ד סי' קפז סק"ל), שו"ת מהרש"ם (ח"א סי' יג), שו"ת דברי חיים (ח"ב יו"ד סי' עא), חזון נחום (ח"ב סי' יט). וראה כרתי ופלתי (סי' מ סק"ד), שדי חמד (ח"ו מערכת יוהכ"פ סי' ג).
