'מתג גרמא' ומכשירים המתוכננים לפעול בדרך כח כחו
במג"א (סי' שכח ס"ק נג) דן בענין הנחת עלוקות בשבת שהם תולעים המוצצים דם, ובזמנו היו משתמשים בהם לצורך הקזת דם, ודן אם מותר להניחם על גופו של החולה כדי שיקיזו את דמו מעצמם.
והביא מחלוקת ר' יהודה וחכמים בסוגיין (סנהדרין עח, א) שנחלקו באדם שהשיך בחבירו את הנחש והרגו, ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים.
וביארו בגמרא מחלוקתם, שלדברי ר"י ארס נחש בין שיניו הוא עומד לפיכך מכיש בסייף ונחש פטור, שההכשה נחשבת למעשה האדם.
ופירש רש"י (ד"ה בין) שהרי הוא כתוקע סכין בבטנו שאינו גרמא שהרי כלי משחיתו בידו, ולדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מקיא לפיכך נחש בסקילה והמכיש פטור.
ומבואר שבעל חי הפועל מיד נחשבת פעולתו כמעשה האדם וכתקיעת סכין בבטנו שאינו גרמא אלא כלי משחיתו הוא, ואף חכמים לא חלקו אלא לפי שסוברים שהנחש מקיא מעצמו את הארס, [והיינו שמקיאו אחר כך כשכועס ולא בשעת ההנחה (מחצית השקל שם)], אבל בעלוקה שמוצצת מיד יודו שנחשב כמו שעושה בידים.
ויסוד זה מבואר גם בדברי הרמב"ן (שבת קנג:) בענין החורש בשבת ע"י בהמה שחייב משום שנחשב כחורש בעצמו, והקשה הרמב"ן למה נחשב האדם כחורש בעצמו והרי העושה מלאכה עם בהמתו נידון תמיד כמחמר, דהיינו שהבהמה היא עושה את המלאכה והאדם אינו נחשב אלא כמחמר אחריה, ואף כאן היה לנו לומר שהחרישה בכח הבהמה היא נעשית והאדם אינו אלא כמחמר ואין בו איסור דאורייתא כחורש בעצמו. ותירץ הרמב"ן שמפני שהחורש בבהמה הוא נותן עליה עול והוא כובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת, כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלויה, ואין הבהמה אלא ככלי ביד האומן. ואינו דומה למחמר שהבהמה היא הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר. ומבואר מדברי הרמב"ן שהעושה מלאכה ע"י כלי אומן אף שפועל בלי שיתוף כח האדם ואינו כגרזן ביד החוצב ג"כ חייב כל שהאדם מכוין אותו לעשיית מלאכה, ואפילו בהמה שיש לה דעת אחרת נחשבת ככלי ביד אומן במה שכובשה תחת ידו למלאכה.
וכתב בחזו"א (או"ח סי' לו סק"ב), שמכאן יש ללמוד לחורש במכונה שמותנעת ע"י קיטור וכדומה והאדם מכוין אותה שתלך לפי תלמי השדה, שאף אם אין כח האדם בעצם החרישה, המכונה היא כלי האומנות של האדם ועמידת המכונה על השדה וכיוון חלקיה על מכונם לצורך החרישה זוהי מלאכת חרישה, וחייב עליה חטאת.
