מרחק הקבורה בין רשע לצדיק

בגמ': משמע מרוחקני ממך דלא קאימנא בד' אמות דילך משמע (נדרים ה, א).

בשו"ע (יו"ד סי' שסב ס"ה) נפסק אין קוברין רשע אצל צדיק, אפילו רשע חמור אצל רשע קל.

ובגליון המהרש"א (שם) כתב הורתי שהלומדים אצל מיסיאנערס ירחיקו לקברו יותר מח' אמות מקבר ישראל כשר. ובספר חסידים (סי' תשז) כתב מנודה בחרם הקהילות היו מרחיקים קברו יותר מח' אמות משאר הקברות שלא תגעו תפוסת קבר אחד שהוא ד' אמות בתפוסת חברו עכ"ל.

וכתב בפירוש שם שצ"ל שתפוסת המת שנאמר כאן הוא ד' אמות, משום שד' אמות סביביו של המת שייכים וקנויים למת, כדרך שאמרו בחי שד' אמותיו שייכים לו. וכן כתב במעבר יבוק (שפת אמת פ"י).

ועיין בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' ג) שהביא סתירה בזה בס"ח, וכתב שטעמו שיש להרחיק ח' אמות משום שדין מוחרם חמיר טפי, משא"כ בסתם רשע א"צ הרחקה כל כך. ע"ש. ועיין בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סי' מא).

ובשו"ת בית שערים (יו"ד סי' תל) דן בזה, ולמעשה כתב ששיעור הרחקה בין צדיק לרשע הוא ד' אמות, ובתוך בית הקברות אפילו חוץ לד' אמות אסור. [ועיי"ש שכתב שבזה יש לתת טעם למנהג החסידים שבונין אהל על קברי גדוליהם ורבותיהם, היות שכל בית הקברות דינו כד' אמות, וכיון שא"א שיהיה בית הקברות מיוחד לכל אחד], וע"ע במה שהקשה על דברי הספר חסידים.

והנה בשו"ת בצל החכמה (ח"א סי' יד אות ה-ו) הביא דברי הס"ח, והקשה על דבריו ממה שאמרו בסוגיין שאם אמר מרוחקני ממך, דלא קאימנא בד' אמות דילך משמע. ומבואר שלפי שמקומו של אדם ד' אמות, על כן כל שאינו תוך ד' אמותיו, רחוק ממנו הוא. ואין אנו אומרים שדוקא ברחוקים זה מזה יותר מח' אמות הוא נחשב מרוחק ממנו, וצריך שלא יגעו שטחי מקומותיהם זה בזה, אלא כל שרחוק ממנו ד' אמות, שאין האחד תוך מקומו של האחר, נקרא רחוק ממנו. מעתה נאמר כן גם לענין אין קוברין רשע אצל צדיק. שאע"פ שד' אמות שסביבות המת שייכים אליו, וקנוים לו כדרך שאמרו בחי, כדברי המפרש הנ"ל, מ"מ הרי גם בחי חוץ לד' אמותיו רחוק ממנו הוא, ולמה יהיו צריכים א"כ במת הרחקה יותר של ח' אמות, ולא מספיק הרחקה של ד' אמות. שהרי אמרו אין קוברין רשע "אצל" צדיק, וכיון שחוץ לד' אמותיו נקרא רחוק ממנו, נמצא אינו נקבר אצל צדיק אלא רחוק ממנו.

ואפשר שמעיקר הדין גם בהא שאין קוברין רשע אצל צדיק סגי בהרחקה יותר מד' אמות, דכל יותר מד' אמות לאו אצל הוא, והרחקה דיותר מח' אמות הנזכר בספר חסידים (שם), נראה דרק לחומרא נהגו כך, ובחרם הקהלות דוקא, וכדמוכח גם מלשון הס"ח בעצמו, שכתב, מי בימים קדמונים שמת מנודה בחרם הקהלות היו מרחיקין כו' עכ"ל, משמע דוקא במת בחרם הקהלות עשו הרחקה יתירה, כדי שלא יבוא לזלזל בחרם הקהילות. ואולי משום שחרם הקהילות קל הוא לענין כמה דברים, [עיי' שו"ע (יו"ד סי' רכח ס כ"ז, סי' שלד ס כ"ב)], על כן החמירו בו לאחר מותו, כדי שיזהרו בו.

ועכ"פ סיים שם, כל שמרחיקים קברו של רשע מקברו של צדיק יותר מח' אמות בודאי שפיר דמי, שכל שרחוקים זה מזה כשיעור הנ"ל אינו נקרא רשע 'אצל' צדיק.

ומכח דברים אלו חידש הבצל החכמה שההיתר לפנות קבר, ע"מ לקבור את המת אצל אבותיו, הוא רק אם הקבר החדש הוא בתוך ד' אמות לקבר אבותיו, כדמשמע בסוגיין, או ח' אמות לדעת ספר החסידים, אבל אם הוא יותר רחוק, אינו קרוי אצל אבותיו. וע"ע בענין זה בפניני הלכה יבמות (לב:)