מציאה שנמצאת בביהכנ"ס
בגמ': אבל הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים וכו', מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן (בבא בתרא עט, ב).
בסוגיין מבואר שהמקדיש בור ואחר כך נתמלא מים, שובך ואחר כך נתמלא יונים, אשפה ואחר כך נתמלאה זבל, לדברי הכל אין מועלים במה שבתוכם, הואיל ואינם גידולי הקדש. וביארו התוס' (ד"ה ואין) שמה שאין קונה ההקדש מה שבתוכו בקנין חצר שהרי הבור וכו' של הקדש הם, משום שאין הקדש קונה בקנין חצר כמו הדיוט.
וכן הביא הרשב"א (לקמן עט: ד"ה והקשה) בשם ר"י הזקן שאין קנין חצר להקדש, משום שחצר הוא משום יד ואין יד להקדש.
אמנם בשיטמ"ק (ד"ה אבל) כתב בשם הר"ן ליישב קושית התוס' למה אין קונה הקדש בקנין חצר, שאפילו אם תאמר שחצר הקדש קונה, מכל מקום אין בהם מעילה כיון שלא הוקדשו על ידי אדם, אלא הגיעו ממילא ליד הקדש ובדבר שהגיע ממילא אין מעילה.
בנידון זה ידועים דברי המג"א (או"ח סי' קנד ס"ק כג) שכתב בשם האגודה, שהמוצא דבר בחצר בית הכנסת זכה בו ואין אומרים שחצר ביהכ"נ זוכה להקדש, משום שחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש, והוסיף שכן משמע ג"כ מהמשנה (שקלים פ"ז מ"ב) שמעות שנמצאו בהר הבית הרי הן חולין. הרי שאין אומרים שיקנה החצר להקדש, עיי"ש.
אמנם בקצוה"ח (סי' ר סק"א) כתב להעיר ע"ז למה חצר ביהכ"נ הוא של הקדש, הרי אין זה אלא כחצר השותפים כיון שכל בני העיר שותפים בו.
וע"ע בזה בשו"ת עונג יו"ט (סי' טז) שגם דן בדין זה של המוצא מציאה בחצר ביהכ"נ אם היא של מוצאה או צריך ליתנה לגבאי ביהכ"נ, והעלה שם שהעיקר הוא כדעת האגודה שהוא של המוצא, וביאר שאף לדעת הר"ן המבואר בשיטמ"ק שרק אין בהם מעילה כיון שלא הוקדש מה שבתוכו, אבל באמת חצר הקדש קונה, י"ל שחצר ביהכ"נ אינה זוכה להקדש כיון שחצר זו שייכת לכל בני העיר ובכללם קטנים וחרשים.
