מצוות לוויה

בגמ': אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים (סוטה מו, ב).

בסוגיין, וכי על דעתינו עלתה שזקני ב"ד שופכי דמים הן, אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו [בלא מזון], ולא ראינוהו והנחנוהו [בלא לוייה].

בשיעור לויה כתבו הפוסקים, שהרב לתלמיד מלווה עד עיבורה של עיר. חבר לחבר עד תחום שבת. ותלמיד לרב שאינו מובהק עד פרסה. וברבו מובהק ג' פרסאות.

בקיצור של"ה כתב שכיום אין נוהגים בזה מפני שמוחלים על כבודם, ובשם המהר"ש כתב שמ"מ ילך עמו או עם חבירו עד לפני שער העיר או לכל הפחות ד' אמות.

עוד כתב 'מי שעושה לחבירו לויה, קודם שיחזור לביתו יאמר 'שדה' ויחזיר פניו לד' רוחות העולם וכן יעשה עוד פעם, ובפעם השלישית יאמר 'השדה' ולא יסתכל אחר ההולכים, ומובטח שלא ינזק ההולך עד שיחזור לראותו, והטעם הוא ש'שדה' בגימטריה ש"י, נגד ש"י עולמות שהם רחמים גמורים, והשדה הוא גימ' שדי ששם זה מסוגל לשמירת הדרך'. ועיין בסגולות ישראל (עמוד סו) מה שכתב בעניין זה.

ולקמן (מו:) אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים. בספר כל מעשיך בספר נכתבים (אות לא) כתב לבאר מה שאמרו 'מתלוה' היינו שיש אנשים שמוחלים על כבודם ואומרים למלווה שיחזור מללוות ושלא יטריח עצמו, ולזאת באה הגמ' לומר שאין לעשות כן, ואין להוכיח ממה שכתב הסמ"ע (סי' תכז) שבזמן הזה אין נוהגים שהתלמיד מלווה את רבו עד פרסה מפני שמוחלים על כבודם, שזה לא נאמר אלא לגבי שיעור משך הליווי שתלמיד צריך ללוות את רבו, אמנם לוויה שמחוייב איש לחבירו על זה אין למחול.