מעשר עני בזמן הזה
בגמ': ר"א אומר אין אדם צריך לקרות שם על מעשר עני של דמאי (נדרים פד, א).
הפוסקים דנו כיום שהרבה מקומות מפרישים תרומות ומעשרות ואינם נותנים בפועל את המעשר ראשון ללוי, ואת המעשר עני לעני. והנה מי שמפריש מפירות מסופקים, בין שקנה אותם במקום שאין השגחה ראויה, בין אם יש ספק האם הם חייבים, יכול לומר ללוי ולעני הביאו ראיה שפירות אלו חייבים במעשרות וטלו, שהרי המוציא מחבירו עליו הראיה. כמבואר בסוגיין שבדמאי אינו חייב לתת ללוי ולעני את המעשרות.
אמנם מי שמפריש פירות טבל ודאי, הרי מחוייב לתת את המעשר ראשון ללוי ואת המעשר עני לעני. והנה לגבי מעשר ראשון שאין לנו לוים מיוחסים דנו הפוסקים האם מחוייב לתת את המעשר ללוי, או שיכול לומר לו הבא ראיה שאתה לוי וטול. ובשנת מעשר שני יכול בזמן הזה לכתחילה לחלל את שווי כל שדהו על פרוטה אחת ולהפטר. אמנם בשנת מעשר עני הרי מחוייב להביא עשירית מפירות שדהו לעני. ועניים מהודרים יש לצערנו בשפע. ובאמת יש מעט מבעלי השדות החרדים לדבר ה' המקפידים בשנת מעשר עני לתת עשירית מפירות שדהם לעניים. אמנם בעוונותינו לא זכינו שינהגו כן רוב בעלי השדות. ובפועל רוב בעלי השדות ממנים את המשגיח כשרות שיפריש את התרומות ומעשרות, ומשייר את המעשר ראשון ואת המעשר עני לעצמו.
והנה דנו הפוסקים באופן שלא נותנים הפירות לעני, לכאורה יש מקום לומר שיהיו פירותיו טבל מכמה טעמים. א. והנה יש שרצו לכתוב שכל הפרשה שלא התכוונו לתנו אינו כלום. וע"ז כתב המנחת שלמה (ח"א סי' נג) שאם בעל הפירות עצמו מפריש את פירותיו, ויודע מה שאומר, ורק אח"כ כשבאו לויים ועניים לתפוס הוא טוען שלא נתכוין בלב שלם להקנות עשרים אחוז מפירותיו לאחרים, נראה שלאו כלום הוא, ודברים שבלב אינם דברים, ולא איכפת לנו כלל ממחשבתו ודעתו הפגומה, והרי זה הפרשה גמורה. והרי זה דומה למה שכתב הנודה ביהודה (מהדו"ק או"ח סי' יח) לגבי מכירת חמץ, וז"ל, הגע בעצמך ישראל ימכור לישראל חברו סחורות באופן המועיל בחליפין, או בהקנאת מקום, או במקום שכסף קונה, ולא ימסור המפתח, ויהיה בלב המוכר להערמה גמורה שמחשב בלבו לבטל המקח, ואח"כ יבואו לדין, וכי אנו משגיחים בהערמה דיליה. הלא נקהה שיניו בדין, ונוציא המקח מידו בע"כ, ונאמר שכבר זכה הקונה. וה"נ כבר זכה הקונה הגוי. ומה לנו בהערמת המוכר. וכיון שזכה הגוי שוב אין כאן בל יראה, עכ"ל. וא"כ גם כאן נקהה את שיניו, ונאמר לו שכבר זכו הלויים והעניים. ואם הוא גבר אלים, ואינו שומע לנו, הרי הוא גזלן, אבל פירותיו מתוקנים.
וכתב שלכאורה יש להוכיח מסוגיין חכמים שסוברים שהע"ה אינו מפריש מעשר עני, ואמאי אינו מפריש מעשר עני, הרי איסור טבל חמור יותר מגזל עניים. ובאמת כן מבואר בגמרא (מכות טז.) סברת ר"א שהע"ה מפריש ורק אינו נותן. וכתב המנחת שלמה שאי אפשר לומר כן, שהרי בסוגיין מבואר שגם ר"א מודה שהע"ה לא יגזול את העני, ואם אינו מתכוון לתת את הפירות אינו מפריש, אלא שר"א סובר שיש לו הוראת היתר ע"י שיפקיר את נכסיו.
אלא שכתב המנחת שלמה שיש חסרון אחר שלצערנו הגדול ישנם רבבות אנשים שאפילו אם נותנים רשות למשגיח הממונה על המעשרות לתקן פירותיהם, הם יודעים רק זה שצריכים להפסיד מעט יותר מאחד ממאה, וגם צריכים לומר איזה נוסח של תפלה, אבל אינו מעלה כלל על דעתו שבאמירתו עושה הממונה על המעשרות בפירותיו כאדם העושה בתוך שלו, והוא מחלק ללוים אחד מעשרה מאלה שבצפון, ולעניים אחד מעשרה מאלה שבדרום, ולכן כמו שהזהירו לענין ביטול חמץ שלא מועיל כלל אמירת "כל חמירא", אלא א"כ יודע לפחות ענין הביטול, ויודע שמפקיר בכך חמצו, אבל אם אינו מבין כלל, וסובר שאומר איזה תחנה ובקשה לא עשה כלום, ועובר בבל יראה ובבל ימצא. כך גם בנוגע למעשר ראשון ועני, אפילו אם בעל הפירות עצמו מבקש מהמשגיח לתקן פירותיו, מ"מ אם אינו יודע כלל מאופן התיקון, וחושב שהתיקון נעשה רק ע"י זה שהוא אומר פסוקים או תפלה הנקרא נוסח הפרשה לאו כלום הוא.
וסיים שאפשר שבזה"ז מוטב יותר למכור טבל ולהודיע שהוא טבל, מלהפריש מעשר עני, ולעבור כל יום ויום על בל תאחר, או על איסור גזילת ממון עניים.
וגם ידוע שבדורנו אנו ישנם בעלי מצפון כאלה, שיגידו בפירוש שאינם רוצים לעשות שקר בנפשם, לומר על אחד מעשרה שהוא שייך ללויים, ועוד אחד מעשרה לעניים, ולהיות אח"כ גזלן וליקח ממון אחרים לעצמו. ולכן שומה על הרב או על הממונה על המעשרות להסביר נכון לבעלים מהו הענין של הפרשת תרו"מ, למען ידעו שמפרישים אחד מחמשה מפירותיהם ללויים ולעניים שלא ע"מ ליתן להם, אלא לגזול אותם אח"כ, ולעכב הפירות לעצמו. וגם צריכים לדעת שלפי דין תוה"ק אם הלוי או העני יתפסו את הפירות שהממונה קרא עליהם שם מעשר הרי זה שלהם, הואיל ואמר בשליחותו זה מעשר ראשון וזה מעשר עני. אבל כל זמן שאינם יודעים מה טיבה של הפרשה זו וקריאת שם מעשר ראשון ומעשר עני, רק יודעים שהמשגיח מפסיד אחד ממאה מפירותיהם, וגם אומר איזה נוסח של הפרשה, וחושב שהוא מין נוסח של תפלה, אין זה קרוי כלל הפרשה, והפרות נשארו טבל גמור כבתחילה.
