מעלת הדיבור בשבחה של ארץ ישראל ופירותיה
בגמ': אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד ששגר לבית חמיו יין חדש ושמן חדש וכלי פשתן חדש בעצרת, מאי קא משמע לן איבעית אימא חשיבותא דארץ ישראל קמ"ל וכו'. (בבא בתרא קמו, ב). ופירש הרשב"ם: שבחא דא"י, שממהרת לבשל פירותיה בעצרת.
בעל ה'בן איש חי' בספרו בן יהוידע (כתובות קיב.) דייק בקושיית הגמרא 'מאי קא משמע לן', שיש להבין שהרי ודאי חידוש גדול קמ"ל שגדלו הענבים והזיתים והפשתן קודם עצרת, אף שדרכם של אלו להתגדל בסוף הקיץ, וא"כ מה היא קושיית הגמרא.
וביאר, שהנה כתב הרמב"ם (דעות פ"ב ה"ד) לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו, אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטלה כל ימיו וכו'. ובכסף משנה שם כתב שלא מצא דבר זה על רב, אלא על ר' יוחנן בן זכאי (סוכה כח.). וכתב הבן יהוידע שראה באיזה ספר שמקור דברי הרמב"ם שרב שלא שח שיחה בטילה, הוא ממה שאמרו בחולין (קיא:) איתמר דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח, ושמואל אמר מותר לאכלן בכותח, רב אמר אסור, נותן טעם הוא, ושמואל אמר מותר, נותן טעם בר נ"ט הוא. ואמרו בגמ' שם והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, דרב איקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה, חש בעיניו, עבדו ליה שייפא בצעא, בתר הכי רמו ליה בשולא בגווה טעים ליה טעמא דשייפא, אמר יהיב טעמא כולי האי, ע"כ. ומבואר מזה שכוונתו של רב במה שאמר 'יהיב טעמא כולי האי' היא ללמד בזה הדין שגם נ"ט בר נ"ט אסור, ואם לאו משום ללמד דבר זה לא היה שח שיחה כזו.
ומעתה יבואר גם כאן, שעל מעשה שסיפר רב באדם אחד ששגר לבית חמיו וכו' שאלו בגמ' 'מאי קא משמע לן', פי' הן אמת שהוא דבר חידוש שהפירות מתבשלים במהירות, אך רב אין דרכו לשוח בדברים כאלה שאין בו לימוד לדינא. ותירצו 'חשיבותא דארץ ישראל קמ"ל' ונמצא שאין זו שיחה בטילה של חול, אלא יש בדיבור זה מצוה.
