מעיל וטלית שהוחלפו בבית הכנסת ולא נמצא המחליף
בגמ': ת"ר נתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן הרי זה ישתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו וכו' (בבא בתרא מו, א).
הפוסקים דנו באדם שהניח את מעילו או חפץ אחר ליד ביהכ"נ או בית המרחץ, ובצאתו רואה הוא שמעילו איננו שם ובמקומו עומד מעיל אחר שיש לשער שבעליו החליפו ונטל בטעות את שלו, אם רשאי הוא להשתמש במעילו של חבירו כשם שהוא משתמש בשלו.
בסוגייתנו שנינו, נתחלפו לו כלים בכלים בבית באבל ובבית המשתה לא יטול וכו', ומבואר שדווקא בנתחלפו לו בבית האומן יכול ליטלם לעצמו מהטעם המבואר בגמרא, אך בנתחלפו לו במקום אחר אין להקל בזה ואסור לו ליטלם, ונפסק הדבר בשו"ע (חו"מ סי' קלו ס"ב), ולפי"ז אסור לו ליטול את מעילו על אף שאותו אדם נטל את שלו.
אך הפוסקים חילקו להקל בכמה אופנים, בערוך השולחן (שם) כתב שהמנהג במקומות הגדולים שרבים מתאספים בהם ומניחים המנעלים העליונים בפרוזדור, ובצאתם מצוי שיתחלפו זה בזה ואין מקפידים בדבר עד שיתראו ויחליפו ביניהם, אין חשש גזילה בדבר שכך נהגו.
ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סי' ט) הביא דברי הערוך השולחן, וכתב שמשמע שלא רק על עירו ומקומות הסמוכים לו כתב זה, אלא על סתם מקומות כשלא ידוע מנהג אחר אמר זה. ואף שלא כתב מנהג זה אלא בנתחלפו נעלים העליונים, משמע שאין חילוק, שהרי לא כתב שמנהג זה הוא דוקא במנעלים עליונים ולא במעיל וכדומה, משמע שגם במעיל הוא מנהג זה, אך נקט מה שיותר מצוי להתחלף בטעות.
והוסיף שזה הדין שתולים שהיה זה הטעות בחילוף הוא רק עד שלא נודע כלום, אבל כשנודע מי הבעלים של המעיל והמנעלים שבידו, והבעלים ההוא לא לקח כלום, צריך זה שלקח בטעות להחזיר להבעלים, ומה ששלו לא נמצא הוא הפסד שלו, משום ששלו נגנב ונאבד. וכתב שאם אין מנהג אחר בזה יש לו לשלם מה שנהנה מהלבישה, ואף שהיה לו רשות להשתמש הוא רק מחמת שהיינו תולים שנתחלפו וחבירו משתמש בשלו כפי הרוב שלא שכיח גניבה ואבידה שם, אבל כשנתברר שלא היו חליפין אלא ששלו נגנב ונאבד והוא השתמש בשל אחרים, יש לו לשלם. וכיוון שלא כתב בערוך השולחן גם על זה איזה מנהג, מסתבר שצריך לשלם מה שנהנה.
בסיום דבריו כתב, אבל מחמת שהמנהג לא נמצא אלא בערוך השולחן יש וודאי מקומות שאין מנהג זה שאין מקפידים אם נתחלפו, ולכן טוב להנהיג זה בכל מקום ומקום ע"י ראשי הקהל, ויפרסמו זה לכל המתפללים כשעושים התקנה, ויהיה כתוב בפנקס תקנה זו, וגם יכתבו על איזה נייר דבוק במקום שמדביקים בכל ענינים המזדמנים בביהכ"נ, שאז יש לתלות שידעו כבר זה כל הנכנסים לביהכ"נ אף אורח באקראי.
בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' רלח) נשאל, במי שהחליף בשוגג את כובעו עם אחר ושוב נתבררה לו טעותו ובינתיים אבד הכובע, האם יש לו דין גזלן לענין שחייב באונס, כיון שהשתמש שלא מדעת הבעלים, ואחר שדן בענין גזלן בשגגה הביא את דברי ערוך השולחן, והוסיף שראה פעמים רבות שנהגו כדבריו בפרט בזמן הזה שאין אנשים מקפידים, וממילא שבהשתמשות כזו אף שהיא שלא מדעת לא נעשה גזלן.
בכסף הקדשים (שם) כתב במי שאינו מוצא את מנעליו בבית המרחץ שאינו רשאי להשתמש באחרים המונחים שם גם אם מסתבר שבעליהם החליפם בשלו, אבל במקום צער גדול יש להקל כשהמנעלים שוים ולומר שהבעלים יודע מההחלפה והסכים להקנות את שלו תמורת הנשארים בצירוף צד נוסף להקל, ועל כל פנים די בכך שלא למחות ביד המקיל כשהדבר ספק אם יציית למוכיחים.
בספר פתחי חושן (אבידה פ"ד ס"ק מה) הרחיב בדבר וכתב שבאופן שאין ידוע בודאי שנודע לבעלים חילוף החפצים אסור ליטלם, אבל אם ודאי שכבר עמדו על טעותם, הרי משלא שבו לקחת חפצם או ששבו ולא מצאו יש לומר שויתר ומסכים שישארו החליפין בעינם, וכיון שבאו לידו אחר יאוש רשאי להשתמש בהם, ואמנם אם יודע מי הוא המחליף חייב להודיעו. אמנם כתב, שאם נטלו קודם שידעו הבעלים ונתחייב בהשבה כדין אבידה, אסור לו להשתמש בהם גם אחר שודאי שנודע לבעלים והם ויתרו, אלא אם עבר זמן רב שודאי נתרצה להחליף וכאילו הסכים למוכרו לו שהדבר מועיל גם אם בא לידו באיסור.
במשנה הלכות (ח"ה סי' רעו) כתב, שאדם שטליתו הוחלפה בטעות עם אדם שאינו מכירו באופן שהתייאש מלמצוא את המחליף, רשאי הוא ללבוש את הטלית שנותרה, שכיון שאינו מקווה למצוא את טליתו ושניהם צריכים טלית להתפלל בה ודאי מחלו זה לזה. והוסיף, שאין לדמות מקרה זה להמבואר בסוגיין גבי נתחלפו לו כלים בכלים, כיון שבטלית ישנה הסברא של ניחא ליה לאיניש שתיעשה מצווה בממונו, וגם לחולקים על כלל זה הוא משום הפסד פחת השימוש, אבל בזה אינו מפסיד שהרי גם הוא משתמש כנגדו בטלית השניה. ואפשר לטעם זה שגם אם מכיר את זה שהחליף עמו ומקווה הוא לשוב ולהחליפם, מכל מקום כעת נח לו שחבירו יקיים בה את המצוה ואף הוא ישתמש כנגדו. ועיין בתשובות והנהגות (ח"א סי' תתיח).
