ממתי אפשר לקדש את הלבנה, וכיצד נלמד הדבר מסוגייתנו
בסוגיין (סנהדרין מא, ב) אמרו, אמר רבי יוחנן עד כמה מברכין על החדש עד שתתמלא פגימתה. וכמה, אמר רב יעקב בר אידי אמר רב יהודה עד שבעה, נהרדעי אמרו עד ששה עשר. ואמרו בגמרא ששניהם סוברים כדברי רבי יוחנן, רק נחלקו מה הוא שיעור מילוי פגימתה. ונתבאר בגמרא כאן עד מתי סוף זמנה, אך לא נתבאר אם יש שיעור לתחילת זמנה.
ובבית יוסף (או"ח סוף סי' תכו ד"ה גרסינן במסכת) הביא בשם תלמידי רבינו יונה (ברכות כא. ד"ה נהרדעי) שאין מברכים ברכת הלבנה עד שיעברו עליה שלשה ימים.
שצריך לברך עליה כשנהנים מאורה, וקודם לשלשה ימים אין נהנים מאורה.
וכתב בשם הר"י גיקטילי"א בעל שערי אורה, שעל פי הקבלה אין לברך על הלבנה אלא עד שיעברו עליה שבעה ימים. וכן מובא במגיד מישרים (שיר השירים) שאמר המגיד לבית יוסף שאין מברכים עד שיעברו ז' ימים, לפי שהכחות החיצוניים מתדבקים בשכינה בהתחדשותה, ולכן צריך לעבור עליה ז' ימים רמז לז' ימי בראשית וע"י כן הם נפרדים ממנה, ואם היו מברכים קודם ז' ימים שעדיין כחות החיצוניים דבקים בה לא היה כח בנו להפרידם, והיו מערבים קודש בחול.
וכתב הב"ח (שם ס"א), שאפשר שלמד כן בעל השערי אורה מסוגייתנו שאמר רבי יוחנן (ע"ב) שכל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה, שנאמר כאן (שמות יב ב) 'החדש הזה' ונאמר (שם טו ב) 'זה אלי ואנוהו'. ולכאורה מה החידוש בדבריו, שהרי פשוט שאין לברך על הלבנה לאחר הזמן. אלא נראה שכוונתו על תחילת הזמן, שצריך להמתין על עיקר זמנה לאחר שבעה ימים שתקבל הלבנה את אורה משבעת ימי הבנין (ראה ספר עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"א פי"ט), שבאותה שעה הרי הוא כמקבל פני שכינה, שנאמר עליו 'זה אלי ואנוהו'.
אך כתב שאדרבה מסוגייתנו מוכח שלא כדבריו, שדנה הגמרא עד מתי זמן הברכה, ואמר רבי יהודה שמברך עליה עד שבעה, ופירש רש"י (ד"ה עד כמה) שאם לא בירך היום יברך למחר. הרי מבואר שלדעת רבי יהודה מברכים עד ז' בחודש, ולכתחילה מברכים קודם שעברו עליה שבעה ימים. ואף נהרדעי שסוברים שמברך עד ששה עשר בחודש, חולקים עליו רק בסוף זמנה, אבל מודים שלכתחילה מברכים עליה אף קודם שבעה. ולכן כתב שודאי אחר ג' ימים אין להחמיץ את המצוה, ויש לברך עליה לכתחילה, וכן נהגו כל הקדמונים.
אמנם בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' עח) גם כן כתב שראוי שלא לברך על הלבנה קודם ליל שביעי, שעדיין היא פגומה ופגימתה גנאי הוא לה, וראוי לברך עליה רק מליל שביעי שמתמלאת פגימתה. ופירש את דברי הגמרא כאן שרבי יהודה ונהרדעי אינם חולקים, אלא רבי יהודה מדבר על תחילת זמנה ונהרדעי על סוף זמנה. והו"ד בא"ר (סי' תכו ס"ק יד). ובישועות יעקב (שם סק"ו) הביאו וכתב שאין משמעות הסוגיא כדבריו, ובשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קב) קילס את דברי הרמ"ע מפאנו. ופירש החיד"א בברכי יוסף (שם סק"ד) שאף שאמרה הגמרא ששניהם סוברים כדעת רבי יוחנן ונחלקו בביאור דבריו, כוונת הגמרא שבזה גופא נחלקו אם כוונת רבי יוחנן שאמר 'עד מתי מברכים עד שתתמלא פגימתה' היא על תחילת זמנה או על סוף זמנה. ובמחזיק ברכה (שם סק"ב) כתב שכן פירש גם המאירי את סוגייתנו.
וכתבו האחרונים שלפי זה גם לדעת הרמ"ע מפאנו אין צריך שיעברו שבעה ימים שלמים מעת לעת, שכשם שמה שאמרו 'עד ששה עשר' היינו עד ולא עד בכלל, כך מה שאמרו לענין תחילת זמנה שלא יברך עד שבעה, הכוונה ולא עד בכלל, וגם לדעת המחמירים שלא לברך קודם שבעה ימים, בליל שביעי יכול לברך (א"ר שם, ישועות יעקב שם). אך בברכי יוסף (שם) כתב שעל פי הקבלה אין לברך בליל שביעי, אלא רק אחר שיעברו שבעה ימים שלמים מעת לעת. ובליקוטי חבר בן חיים (ח"י עמוד רח) כתב שכן ראה לרבו החתם סופר, שאם בתחילת הלילה לא היו ז' שלמים לא רצה לקדש.
