מכירת עבירות ומצוות
בגמ': אע"פ שאין בו שוה פרוטה (בבא בתרא נא, א).
בתוס': אבל הכא גבי מוכר אפי' יש בו שוה פרוטה אינו קונה מתורת כסף שהרי מוכר נותן שטר ולא לוקח ואין קרקע נקנה אגב כסף.
הפוסקים נדרשו לשאלה באדם שמכר והקנה לחבירו את כל עוונותיו על מנת שהקונה יענש עליהם בדיני שמים ולא המוכר, ונתן לו סכום כסף בעבור הסכמתו לקבל על עצמו את עוונותיו, ואף עשו תקיעת כף על כך. ודנו בראיות לכאן ולכאן האם יש תוקף למכירה כזו, האם אפשר שעבירות שעבר עליהן האחד יענש עליהן האחר.
תחילה יצא המהרש"ם (ח"ג סי' קנא) לדון בגוף מעשה הקנין אם מועיל, שהרי הנוהג בדרכי הקנינים הוא שהקונה נותן כסף למוכר עבור החפץ הנמכר, ואילו כאן המוכר נתן הכסף בעד הסכמת הקונה להיות בעל העבירות. והביא ראיה לכך שקנין כסף אינו מועיל באופן זה מדברי התוספות בסוגיין (ד"ה אע"פ), שכתבו בדבריהם שקנין כסף אינו מועיל באופן שהמוכר נותן את הכסף, לפיכך דן המהרש"ם האם מכירה זו תועיל על ידי תקיעת כף ומדין 'סיטומתא'.
לעצם הענין הכריע בהחלט שאין כל אפשרות למכור את עוונותיו לאחר, והוכיח זאת מתשובת ה' למשה בפסוק (שמות לב לב) 'מי אשר חטא לי אמחנו מספרי', וביאר הרמב"ן, שכיון שמשה ביקש להימחות מספר התורה, השיב לו ה', שההנהגה היא שאדם שחטא הוא בעצמו יענש ואין מועיל שאחר יענש עבורו, הרי שאין אפשרות להעביר את חטאי אדם לחבירו.
ראיה נוספת הביא המהרש"ם מדברי הרמ"א (יו"ד סי' רמו ס"א), שאדם שכבר קיים מצווה או למד תורה אינו יכול למכור את זכויותיו לאחר, הרי שבין מצווה ובין עבירה אינה ניתנת להעברה מאדם לחבירו, [הרעק"א בהגהתו שם הוסיף, שכשמוכר מצווה אף שהקונה לא יטול שכר על כך, מכל מקום הקונה מפסיד השכר בעקבות זלזולו במצווה.]
אמנם כתב המהרש"ם, שכיון שכל ישראל ערבים זה לזה, אפשר שיסכימו משמים על קבלת הערבות על עצמו כערב שמסכים לשלם את חוב הלוה, וראוי לו לקונה לדאוג על שעשה ועל כך שהסכים לקבל עליו עוונות.
כעין זה נקט המחנה חיים (חו"מ סי' כ), שלא שייך מכירה בדבר זה ואין להעניש אדם על עבירות חבירו, משום ש'זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן', והאריך בראיות על זה. בסיום דבריו כתב, ומכל מקום שניהם צריכים כפרה, המוכר משום שחשב לפרוק מעצמו עול שמים בלא תשובה, והוא מאמונות הגויים שאפשר למכור חטאיו כנהוג בדתי העמים, והקונה על זלזולו בקבלת עוונות חבירו והוא כחוצפה כלפי שמיא.
בשו"ת משיב דבר (ח"ג סי' יד) הוסיף, שכמו כן פשוט שאין אדם יכול למכור שכר מצוותיו, ותחילה ביאר באריכות שלענין שכר לימוד תורה אין צד שהמכירה תועיל, משום ששכר הלומד תורה הוא שהוא יושב בישיבה של מעלה ונהנה מזיו השכינה, ולא יתכן שאחד שלא למד יקבל שכר זה שהרי הקב"ה אינו רוצה שיהיה אתו במחיצתו ולא שייך מכירה בזה, ולענין שכר מצוות גם כן האריך להוכיח שהמכירה בטלה, משום שהשכר הוא דבר שלא בא לעולם, ועוד שהוא רק קנין דברים שאין בה ממשות. וסיים שברור ששכר ועונש הוא חקות שמים וארץ כמו טבע סם החיים וסם המות, וא"כ לא שייך למכור רפואה שנתן הרופא לאותו חולה לאדם שאין לו אותו מחלה ויש לו מחלה אחרת. והסכם ישכר וזבולון הידועה בפוסקים ומובאת ברמ"א (שם), מהותה היא שמסיר ממנו הדאגות בכדי שיהיה פנוי ללימוד תורה, ואין זו מכירת השכר.
ודברים כגון אלו כבר נכתבו בשם רב האי גאון והובאו בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' קא), שפשוט וברור שאין אפשרות להעביר זכויות ומצוות מאחד לחבירו, אלא שיכול להשתתף עמו ליטול חלק בשכר מצוותיו שיעשה לעתיד.
