מכירת חמץ למי שאינו שומר תומ"צ וימכור חמץ בפסח
בגמ': יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. (בבא בתרא מח, א).
הגמרא בסוגיין מביאה את הדין של כפיית בעל שאינו רוצה לגרש כאשר על פי הדין הוא מחויב לעשות זאת, ומבואר בגמרא שדין זה אינו כמו תליוה וזבין, משום שבכפיה על גט יש סיבה נוספת לכך שהיא מועילה מפני שמצווה לשמוע דברי חכמים.
ידועים דברי הרמב"ם (גירושין פ"ב ה"כ) בעניין זה, שכתב, מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר, וכו', למה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה, לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו.
בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' קצד) נשאל אודות בעל עסק שביקש מהרב למכור את חמצו לגוי קודם הפסח, והרב יודע בוודאות שימכור בחנותו חמץ בפסח, האם יש טעם למכור חמץ זה, מאחר וברור הדבר שבעל העסק אינו מאמין במכירה שהרי בתוך הפסח מוכר את החמץ ונוהג בו מעשה בעלות.
בתשובתו כתב, שאין ספק שראוי למכור החמץ על מנת להצילו מאיסור בל יראה והמכירה קיימת, מאחר ואף שהוא אינו שומר תומ"צ וודאי שבסתר לבו רוצה הוא לקיימם אלא שהולך אחרי תאוות לבו, וכמו שמבואר בדברי הגמרא כאן וביתר שאת בדברי הרמב"ם.
אמנם בשו"ת בית שערים (או"ח סי' קצו) כתב בנדון דומה, שאין ללמוד מהמבואר בסוגיין ובדברי הרמב"ם לענין זה, שכן הרמב"ם דקדק בלשונו וכתב שהסיבה שהכפיה מועילה היא מחמת שרוצה להיות מישראל, לא כן בנידון דידן שנוהג כמומר לכל דבריו, ונראה שאין רצונו להיות מישראל, ולפיכך אין האומדנא הזו קיימת לגביו.
וכן כתב המהרי"ק (שורש סג) שאין לכפות על מומר גירושין מטעם זה, מאחר ואינו חפץ להיות בכלל ישראל. ואף שיש חולקים עליו לענין גט, הוא מפני שפירשו הלכה זו שלא כדברי הרמב"ם, אלא כדברי תוס' (ד"ה אילימא) שכל שמחויב לדבר הרי הוא כמכר, והרי תליוהו וזבין זביניה זביני. וכתב עוד שאפשר דוקא כשהוכה תשש יצרו כמו שכתב הרמב"ם ולא בזה שעושה את מעשה המכירה בלא כפיה, ואין מה שישבר את יצרו.
