מין החלזון לתכלת
בגמרא (סנהדרין צא, א), שמא תאמר לזמן מרובה, עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד למחר ירדו גשמים ונתמלא כולו חלזונות. ופירש רש"י (ד"ה חלזון), שהיא תולעת שיוצאת מן הים אחת לשבעים שנה וצובעים בדמה תכלת. וכתב בבאר שבע (ד"ה שהיום) שפירושו קשה: א. איך אמר להם 'עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד', והרי כיון שחלזון זה עולה מן הים רק אחת לשבעים שנה מנין לו שיגיע אותו יום אחד לשבעים שנה שיוצא מן הים להר בשעה זו שיעלה להר.
ב. אם כל ההר נתמלא כולו חלזונות, למה אמרו במנחות (מד.) שדמיו יקרים כיון שאינו עולה מן הים אלא אחת לשבעים שנה, הרי מכל מקום בפעם זו שעולה מן הים מתמלא ההר כולו ממנו.
ולכן כתב שהעיקר כפירוש הערוך (ערך חלזון), שחלזון זה אינו החלזון שצובעין בדמו תכלת אלא מין ארבה הוא, וכן בתרגום יונתן (דברים כח מב) תרגם 'יירש הצלצל' 'חלזונא', ואינו חלזון זה שצובעים בו את התכלת שבציצית, והוא מצוי הרבה, ורק החלזון שצובעים בדמו תכלת אינו מצוי, ועולה רק אחת לשבעים שנה, ואף גם אז אינו עולה בכמות גדולה.
והנה כבר מימי אמוראים נגנז התכלת כמבואר במדרשים רבים (פסיקתא זוטרתא דברים פרשת וזאת הברכה דף סה עמוד א, ילקוט שמעוני דברים אות תתקסא, וראה גם משנת רבי אליעזר פי"ד), ובכתבי האר"י כתב שהאמת הוא שבזמן הזה אחר החורבן אין בנו כח להטיל תכלת (פע"ח שער הציצית פ"ה). ולכן נהגו כל ישראל לעשות ציצית לבן, עד היום הזה.
אך האדמו"ר מראדזין בספר שפוני טמוני חול הוכיח שמצות תכלת נהגה בימי האמוראים, ומסתבר שגם לאחר חתימת התלמוד עד ראשית תקופת הגאונים. ושיער שבשעה שהישוב היהודי בארץ ישראל התמעט פסקו רוב היהודים לעסוק בענייני הים שהוא מקום גידולו של החלזון, וגם הגוים שהיו משתמשים בחלזון זה לצרכיהם מצאו דרכים אחרות לצבוע בצבע דומה לחלזון. ובספרו זה ובספר עין התכלת האריך במחקרו למצא החלזון שעליו מדברת הגמרא שעולה אחת לשבעים שנה מן הים בחלקו של זבולון, ואחר בדיקות ומחקרים רבים נסע לנאפולי שבאיטליא, ושם היו חדרים גדולים מחופים בזכוכית בעומק הים, ודרכם ראה מאות דגים במקום גידולם בתוך הים, ולאחר חקירה ודרישה מצא דג מסוים ו'דיו' שמו [טינ"ט פיש], וטען שהוא החלזון המבוקש. ואף שדג זה אינו עולה אחת לשבעים שנה מהים אלא הרבה יותר, מכל מקום כתב בכוונת הגמרא, שאחת לשבעים שנה הוא עולה ליבשה בנקל ובכמות גדולה, ובשאר השנים צריך לעמול כדי להעלותו מן הים. ועוד עמל הרבה על צורת הצביעה עד שנראה היה שהיא היא מה שהיתה בימי חז"ל. חידוש זה גרם לפולמוס גדול בין גדולי ישראל, ורוב גדולי ישראל התנגדו לחידושו, אך היו שגם הסכימו עמו.
ומדברי רש"י בסוגיין שהוא מין תולעת, יש שהוכיחו שהוא מין הנקרא מורעק"ס, הגדל קרוב לחוף הים, ואינו נראה כדג אלא כתולעת בתוך היקף מפותל, ושלא כגה"ק מראדזין. וראה מש"כ בזה בקובץ אור ישראל (י, עמ' קלד-קלט).
ובערוך השולחן (או"ח סי' ט סי"ב) כתב וז"ל, ודע שזה שנים ספורות שאחד התפאר שמצא החלזון ועשה ממנו תכלת והמשיך אחריו איזה אנשים, אך לא היה לו שומע מגדולי הדור ומכלל ישראל ונתבטל הדבר עד כי יבא גואל צדק במהרה בימינו. וע"ע בספר מעשה איש (ח"א עמ' קלב) בדברי החזון איש בנידון זה. והטעם העיקרי לכך נמסר בשם הבית הלוי, שמאחר שדג ה'דיו' לא היה נסתר מעיני חכמי הדורות ובכל זאת לא קבעו שהוא החלזון, הרי יש בכך קבלה ומסורת שהוא ודאי אינו החלזון, על אף הסימנים שעליו. ובשו"ת ישועות מלכו (או"ח סי' א) כתב שודאי שאין לנו להחמיר ולחוש לצבוע חוט מדם דג ידוע, אחר שכבר הוחזק אצל ישראל זה יותר מאלף שנה שנגנז התכלת. אמנם רבי עקיבא יוסף שלזינגר היה מן התומכים בחידוש התכלת. ורבי מעשיל גלבשטיין היה מן הלוחמים ואסר הדבר בכל תוקף, ואף הוציא חיבור פתיל תכלת נגד החידוש. ועיין ליקוטי הלכות לחפץ חיים (יומא עמוד ד-ה).
