מי שנתרפא משגיונו ונשארה בו שטות אחת שהוא גדול הדור
בגמ': ההוא פחות מבן עשרים דאזל זבין נכסי [אבוהו כגידל בר מנשיא] אתא לקמיה דרבא אמרו ליה קרוביה זיל אכול תמרי ושדי ביה קשייתא בי רבא עבד הכי אמר להו זביניה לאו זביני וכו'. (בבא בתרא קנה, ב).
בשו"ת דברי חיים (אה"ע ח"ב סי' עד) נשאל בדבר איש אחד שנשתגע, ובעת שגעונו זחה לבו עליו לומר שהוא אחד בדור בגדלו וכיוצא בשארי ענינים כיוצא בזה, ובאותה עת היו בו גם סימני שוטה המבוארים בחגיגה (ג:), ולאחר כך נתרפא מהשגעון ורק עדיין ניכר בפניו חליו, וגם עדיין גאוותו אתו לומר שהוא גדול הדור, אבל סימני שוטה המבוארים בחגיגה כבר לא היו לו, וגם היה כבר פיקח בכל הענינים הן במשא ומתן והן בשארי דברים שבעולם. וגירש את אשתו והסתפקו אם יש לערער על הגט.
ושורש הנידון הוא אם סימן שטות שנשאר בו מעת שהיה שוטה, יש בו ללמד שעדיין שוטה הוא, או שמא כיון שכל סימני השטות המבוארים בחגיגה כבר נרפא מהם, לא יחשב לשוטה על ידי מה שנמצא בו סימן אחר.
ובתשובתו הביא בדברי חיים המעשה בסוגייתינו הנזכר, במי שמכר נכסיו וקרוביו רצו לבטל את מכירתו, ולימדו אותו שיבוא לפני רבא ויאכל לפניו תמרים ויזרוק עליו את הגרעינים, וכאשר עשה כן דן רבא לבטל את מכירתו מחמת מעשה זה של זריקת הגרעינים, וכשדיבר עמו וראה שמבין בעניני משא ומתן חזר בו ואמר שפיקח הוא, ומה שזרק את הגרעינים לא היה אלא משום חוצפה יתרה שהיתה בו. ולכאורה קשה מאוד איך סבר רבא להחזיקו לשוטה על ידי סימן שאינו מג' סימני השוטה המבוארים בחגיגה, ומה גם שלא עשה כן אלא פעם אחת ואין מחזיקים אדם לשוטה על סמך מעשה שטות שעשה פעם אחת, ואיך חזר בו רבא מכח מה שדיבר עמו בעניני משא ומתן וראה שמבין בהם, והרי השוטה אינו יוצא מהיותו שוטה במה שמבין בעניני משא ומתן, וגם מה תירץ בזה שמחמת חוצפה יתרה עשה כן, והרי במי שיש בו סימני שטות אין מיישבים מעשיו לומר שעשה כן מחמת איזו מידה מגונה שיש בו, אלא מכריכים ששוטה הוא.
וביאר בדברי חיים, שסוגייתינו עוסקת בענין פתי שדעתו חלושה מתולדתו ולא מענין שוטה [וכדעת האחרונים שהובאו לעיל], ודינו ג"כ כשוטה [וכדעת הזכרון יוסף והדברי מלכיאל שהובאו לעיל]. ורבא סבר שיש להאמין לדברי הקרובים שאמרו שאיש זה מדלי השכל הוא, ולכן כשראה שזרק הגרעינים לפניו נטה לדברי הקרובים ותלה הדבר שעדיין לא נגמר שכלו והוא מדלי השכל וכשוטה יחשב. ואולם לאחר כך כשראה רבא שהוא בר הבנה כשמסבירים לו, א"כ אינו מדלי השכל, ויש רק לחשוש לזה שעשה שטות שזרק הגרעינים, ועל זה אמר רבא שכיון שהוא בר הבנה ורק שצריך לומר שנשתגע מכח דבר השטות שעשה בגרעינים, הרי על זה צריך להיות דרך שטות, וגם צריך להחזיקו בזה בכמה פעמים ולא בפעם אחת, ואם רק באקראי זרק הגרעינים בזה לא הוחזק לשוטה, אלא תולים שעשה כך מחמת חוצפה.
ולפי זה כתב בדברי חיים לענין אותו איש שהתגאה דרך שטות והוחזק בזה לדמות עצמו לגדול הדור, שכיון שבדרך שטות הוחזק בזה ולא בדרך פתי בעלמא, בודאי אין לומר שכבר הבריא לגמרי משטותו ועכשיו שמחזיק עצמו לגדול הדור אינו עושה כן מחמת שטות שנשארה בו אלא מחמת מידה מגונה שנולדה בו, והרי זה ככל מקרע כסותו שהוא מסימני השוטה שנמנו במסכת חגיגה, שאין אנו אומרים שבעל מחשבות הוא אלא נוקטים ששוטה הוא, וא"כ בנידון דידן דאתחזק המגרש הזה בשטותו להחזיק עצמו לגדול הדור וכדומה בדרך שטות בודאי לא אמרינן רמות רוחא נקטיה ורק כשוטה יחשב לשיטת הרמב"ם שסובר שיכול להחשב כשוטה גם על ידי סימן אחר של שטות שאינו מהסימנים שנמנו במסכת חגיגה.
