מי שנהג להתענות ביום א' של סליחות או ביום ז' אדר, ממתי אפשר להתיר את הנדר
בגמ': בשאלה, דברי הכל אין חכם מתיר כלום אלא אם כן חל נדר דכתיב (במדבר ל, ג) לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ (נדרים צ, ב).
בשו"ת מלמד להועיל (או"ח סי' קיז) נשאל במי שנהג זה כמה שנים להתענות ביום א' של סליחות, ואירע מקרה שאינו יכול להתענות, וצריך להתיר לו נדרו, אך מתירא שביום א' של סליחות בבוקר לא יזדמנו לו שלשה, ושואל האם יכול להתיר הנדר קודם יום א' של סליחות.
ושורש הספק הוא שהרי מבואר בסוגיין שאי אפשר להתיר את הנדר עד שיחול, וא"כ יש מקום לומר שמי שנהג להתענות ביום מסוים כגון יום א' של סליחות, או ערב ראש השנה, או ז' אדר, או יום שמת בו אביו או רבו וכיו"ב, עד שאותו יום לא הגיע, לא התחייב להתענות, ועדיין לא חל הנדר.
והשיב המלמד להועיל שהנה לענין התרת נדר מבואר בסוגיין שאין מתירין הנדר עד שיחול, וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רכח סעיף יז) ושם פסקינן בפירוש אפילו תלה הנדר בזמן דממילא אתא, מ"מ אין מתירין עד שיבוא הזמן. אמנם כמה ראשונים הכריעו שדוקא בתנאי שאפשר שלא יחול הנדר לעולם, אין מתירין עד שיחול הנדר, אבל תולה נדרו בימים כיון שסוף איסורו לחול אע"פ שלא חל עדיין חכם מתיר. וזה דעת הר"ן בסוגיין, וכן הביא השיטה מקובצת שם בשם הרנב"י, וכן פסק הריטב"א בפי' לרמב"ן, וכן משמע מהנמוק"י שם שהסכים לדעת הר"ן. אמנם כיון דבשו"ע פסק להחמיר אין לנו רשות להקל. [וראה עוד מש"כ לעיל פניני הלכה עט: במי שנדר שיהיה בשבת במירון].
אמנם בנידון דידן יש סברא להקל, שהרי באמת לא נדר להתענות כל יום א' של סליחות, וא"א לומר שכל יום של סליחות הוי נדר בפני עצמו, אלא כיון שנהג כן בדבר מצוה, הוי כמו נדר להתענות ביום זה, מ"מ יום א' של סליחות של כל השנים הם רק נדר אחד [עי' בינת אדם שער או"ה סי' צה, וראה הערה הבאה], וכיון שכבר היה יום א' של סליחות אשתקד א"כ כבר חל הנדר מיקרי. תדע שאילו עבר ולא התענה אשתקד ודאי חל הנדר מיקרי, דהא עבר על בל יחל, ובודאי ע"י היתר עוקר הנדר מעיקרא ולא עבר. ולכן פסק המלמד להועיל שאם יש דוחק אפשר להתיר קודם שבא יום א' דסליחות. עוד י"ל כיון שאומר שמתחרט על שלא אמר בלי נדר [עי' חכמת אדם כלל ק ס"ו], יש סברא שהרי זה כאילו כבר חל הנדר, שאם לא נאמר כן מה מועיל הפרת נדרים שעושים בערב ראש השנה לענין מנהג של מצוה שנהג בזמן ידוע, הרי כשיגיע הזמן צריך התרה מחדש, אלא ודאי שנקרא הגיע הזמן, כיון שכבר נהג כן ולא אמר בלי נדר.
עוד כתב המלמד להועיל שבאמת אם הוא חולה ואינו יכול להתענות, לדעת המג"א (או"ח סי' תקפא ס"ק יב) אינו חייב להתענות, לפי שלא קיבל על עצמו להתענות אלא כשהוא בריא, ואין המנהג מחייבו להתענות בימי חוליו, ואנו צריך כלל התרה. אך הש"ך (יו"ד סי' ריד סק"ב) חולק עליו, וכתב שצריך התרה. אמנם מ"מ כבר כתב שם הדגול מרבבה שדבריו דחוקים, והעיקר שרק מי שחוזר בו, ואינו רוצה להתענות לעולם צריך התרה, אבל אם רק בפעם הזאת רוצה שלא להתענות אינו צריך התרה כמ"ש המג"א. ואף שהמג"א לא כתב זה רק בערב ר"ה, שאז נוהגין כל העם להתענות ואפשר שביום א' דסליחות הרי הוא כמי שמתענה יותר ממה שנהגו הצבור, שמשמע שם מדברי המג"א שצריך התרה, מ"מ יום א' דסליחות ג"כ נהגו רוב הצבור להתענות (עיין חיי אדם), וי"ל ג"כ שלא נדר ולא קיבל על עצמו אלא כפי המנהג. אך אם באמת אינו חולה במקצת אלא שחושב שיקשה עליו התענית, כגון אותן שדרין בעת הזאת במקום מרחצאות ועוסקין בחיזוק גופם, ודאי יש להחמיר וצריך התרה.
