מי קורא את הכתובה בשעת החופה

בגמ': אמרה לו רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי. אמר להן לתלמידיו, זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה (כתובות סו, ב).

באבות דרבי נתן (פט"ז) הובא מעשה זה בגירסא שונה - אמר להן לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו היו קורין בה אלף אלפים וכו'. ובספר אבות הראש (ח"א פי"ז ד"ה אני) כתב מילתא אגב אורחא קמ"ל שהעדים החותמים בכתובה צריך שהם ישמעו הקריאה, ושיהיו שם בשעה שקוראים הכתובה.

והנה ברמ"א (אבהע"ז סי' סב ס"ט) מבואר שנוהגים לקרוא את הכתובה בשעת החופה אחר מעשה הקדושין וקודם הנשואין.

ונחלקו הפוסקים מי מקריא את הכתובה, בסדור דרך החיים ובשו"ת מהר"ם מינץ (סי' פו) משמע שהרב המסדר קדושין הוא מקריא את הכתובה. אך בשלחן העזר (ח"ב דף מה) כתב בשם המהרי"ל דסקין שאין מדקדקים בכך ואפשר לכבד את אחד מהמשתתפים בקריאה. ומ"מ כתבו האחרונים שיש לכבד אדם חשוב בקריאתה, כמבואר בתשובות ופסקים מחכמי אשכנז וספרד (סי' קכט) שקוראים את הכתובה על ידי אנשים חכמים ונבונים בתורה שיש להם 'אימתא דקודשא בריך הוא'.

חידוש נוסף בדיני החופה כתב באבות הראש (ח"ג שם) שיש ללמוד מסוגיין שצריך שיהא רב במעמד הקדושין כמבואר במעשה בריבה זו שרבן יוחנן בן זכאי היה נוכח במעשה קידושיה. ועיין בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' קכא) שכתב שאין עושים נשואין אלא במעמד מסדר קדושין, וכתב שכבר מזמן הגמ' כך היה נהוג. אך בכנסת יחזקאל (סי' עב) השיג עליו וכתב שבזמן חכמי התלמוד היו מקדשין בלי מסדר קדושין.