מחל לחבירו על חובו ונמלך לחזור בו
בגמ': איתמר נמי אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן כיון שעשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה וכו' (בבא בתרא קלב, ב).
פעמים רבות מצוי שאדם מוחל בליבו על חובות ממון שחביריו חייבים לו, אם מפני שמדובר בסכומים קטנים, אם מפני שחובות אלו נשכחו על ידם והוא בוש לתובעם, ואם מסיבות אחרות. מאחר שאיש אינו יודע במחילתו, עשוי הוא לפעמים לחזור בו ממחילתו, ולשוב ולתבוע את חבירו בחוב זה שכבר מחל עליו בעבר בליבו.
יש לברר האם אכן מותר לו הדבר. עיתים גם קורה כי החייב בא ופורע מרצונו. אם אכן אינו יכול בו מן המחילה, עליו להודיע לאותו בעל חוב, כי באמת אינו חייב כלל, ונתינתו אינה אלא מתנה. אם לא כן, ממון זה גזול הוא אצלו.
קוטב הספק היא השאלה האם מחילה מועילה בלב. שאר עניינים שבממון אינם מועילים כאשר הם נעשים בלב בלבד, ואין איש יודע מהם, וכמו שאמרו בקידושין (מט:-נ.) 'דברים שבלב אינם דברים', ושעל כן נאמר שם שאין להטיל תנאי במקח כאשר התנאי הוא בלב, וכיוצא בדבר. לעומת זאת, גם דבר שנעשה בלב חל כאשר הוא בגדר 'דברים שבליבו ובלב כל אדם', דהיינו שהוא ידוע וברור לכל, ואינו רק בליבו של העושה.
בשאלה זו נחלקו האחרונים. הקצות החושן (סי' יב ס"ק א) מביא את המהרש"ל (בביאורו לסמ"ג עשין מח) שכתב שאם מחל אדם בליבו לחבירו, ועתה רוצה להתנקם ממנו ולתובעו, אין תביעתו תביעה, שכבר חלה המחילה ופקע החוב. ראייה לדבר הביאו מהאמור בכתובות (קד.) שאם לא תבעה האשה את כתובתה במשך עשרים וחמש שנה, שוב אינה יכולה לתבוע אותה, לפי שמחלה עליה. מחילה זו היא ודאי מחילה בלב, שאין לנו ראיה שמחלה בפה ובפני עדים, ואף על פי כן חלה המחילה.
הקצות החושן (שם) חולק על כך וכותב שהדבר פלא בעיניו, אחר שכל דיני ממונות אינם נחתכים אלא על סמך דיבור ממש, ושום דבר אינו מועיל כאשר הוא נעשה במחשבה, אפילו הפקר והקדש ונדר [מלבד קדשי מזבח שיש דרשה מיוחדת ללמד שמועיל הקדשם בלב].
לדעת הקצות החושן אין להוכיח מהאמור בכתובות שם, משום ששם דברים שבלב כל אדם הם שמחלה על כתובתה, ואין ללמוד למחילה בלב שאינה ידועה לאיש. אלא שיש מעירים על דחייה זו, שהלא שם אין ידוע רגע המחילה כלל, ואין אנו יודעים אלא שבתוך כ"ה השנים הללו מחלה על כתובתה בזמן מן הזמנים. וכיון שאין לנו 'דברים שבלב כל אדם' על רגע המחילה, שוב אינה אלא 'דברים שבלב' בלבד, ואם בכל זאת מועילה המחילה מוכח שמועילה מחילה בלב.
גם בסוגייתנו מוכח שמועילה מחילה בלבד, שהרי האשה שקיבלה קרקע כלשהו בין הבנים, או באופן דלעיל שכתב לה את נכסיו, שבזה ובזה מוחלת היא על כתובתה, הלא לא אמרה דבר ורק בליבה היא מחלה. אלא שיש לדחות גם כאן שמחילתה היא בגדר 'דברים שבלב כל אדם'. אולם, לעיל אמרה הגמרא שהאומר שבאופן שכתב קרקע לאשתו מחלה על כתובתה ותקרע את שטר הכתובה ואם יבוא בעל חוב ויגבה את הנכסים תפסיד, הסובר כן 'לא אזיל בתר אומדנא', כיון שיש אומדנא שעל דעת שיבוא בעל החוב לא מחלה. והקשו האחרונים שאם אינו הולך אחר אומדנא, למה יש כאן מחילה כלל (עיין בילקוט ביאורים). אמנם לדעת המהרש"ל שמועילה מחילה בלב, מובן היטב. שמחילת הכתובה מועילה גם ללא אומדנא שבגדר 'דברים שבלב כל אדם', וכאמור לעיל, שמחילה בלב מועילה. אין הנידון אלא על התנאי שבמחילה זו, שדעתה היא להתנות שאם יבוא בעל החוב ויטרוף לא תהא כתובתה מחולה למפרע. תנאי זה אינו מועיל בלב אלא אם כן הוא דברים שבלב כל אדם, והסובר שאין כאן תנאי ודאי סובר שאין הולכים אחר אומדנא שאינה ברורה.
