מחל לחבירו אם יכול לחזור בו
בגמ': שילם ולא רצה לישבע וכו' (בבא מציעא לד, א).
מעשה באדם שהלווה סכום כסף לחבירו, ולאחר זמן נודע לו שהלוה נהיה בעל חוב גדול ואינו יכול לעמוד בתשלום חובותיו. ולכן גמלה בלבו ההחלטה שלא לגבות כספו מהלווה, ולמחול לו על חובו, אלא שלאחר זמן שב הלוה למעמדו הראשון ושוב נראה שיכול לעמוד בתשלום החוב, יש לדון האם יכול המלווה לגבות את כספו מאחר שמחל בלבו על החוב.
כמו כן יש לדון, בשוכר שלא שילם את דמי השכירות מזה זמן רב עד שהמשכיר מחל לו בלבו על השכירות ובלבד שיעזוב השוכר את דירתו, ויש לדון האם רשאי המשכיר לחזור בו ולתבוע את דמי השכירות מן השוכר.
נידון זה תלוי במחלוקת הפוסקים שהביא הקצות החושן (סי' יב סק"א) דעת המהרש"ל והסמ"ג, שאם אומר המלווה שבליבו היה למחלו, ועכשיו רוצה לחזור בו ממחילתו מפני שרוצה להתנקם ממנו מפני איזה סיבה אינו יכול, ואף אם השטר ביד המלווה אינו יכול לתובעו. אך הקצות החושן הקשה ע"ז, וכתב שלא מצינו בשום מקום שמחשבה מועילה, ואפילו בהקדש והפקר ונדר צריך דיבור ממש.
ולכן הכריע הקצות החושן בעניין זה כמו שכתב המהרי"ט (ח"ב סי' מה) שהקשה מכמה סוגיות שמשמע שמועיל דברים שבלב, ויש מקומות שמשמע שאינם דברים, ולכן כתב שיש לחלק בין דבר שידוע לכל העולם שמחל בליבו, ובאופן זה מחילתו מועילה ואינו יכול לתבוע את חובו, לבין דבר שאין ניכר לכל שמחל, שאז אנו אומרים שמה שבליבו אין זה כלום.
האמרי בינה (חו"מ ס"כ סק"א) הביא ראיה להכרעת הקצות החושן מדברי הריטב"א בסוגיין, שנקט בפשיטות שמחילה בלב אינה מועילה, ומכאן שיכול המלווה לגבות חובו כאמור.
ועיין מנחת יצחק (ח"א סי' קיב) שגם הוא נקט להלכה שמחילה בלב אינה מועילה.
לפי זה, כתב בתשובות והנהגות (ח"ב סי' תרצה) שגם באופנים הנ"ל יוכל לגבות את חובו, כיון שמחילה בלב אינה מועילה. אך הוסיף שיש לחלק בין משכיר ומלוה, שבמשכיר דירה לחבירו ונתייאש מתשלומי השכירות ומחל עליהם אפשר שיכול לגבותם כדעת הריטב"א והקצוה"ח, מאחר ומחילתו אינה מחילה. לעומת זאת, באופן של לווה שהעני, אפשר שזכה הלווה בכסף ההלוואה מדין צדקה, שהרי ההלכה היא שבצדקה מתחייב אף במחשבה כפי שנפסק ברמ"א (יו"ד סי' רנח סי"ג). ולפיכך, באופן שהלווה העני ומשום כך לא יכל לפרוע ומחל לו המלווה בליבו, אינו יכול לגבות החוב ממנו, אלא אם כן יאמר לו בפירוש שרצה לתת לו את החוב כצדקה, והלווה יאמר שאינו רוצה לקבל צדקה, ובאופן זה יכול לגבות את חובו.
לאור הנ"ל, כתב בספר משפטי הלוי (ח"ג עמ' קפג) שמן הראוי לנוהגים למחול לחבריהם בערב יום כיפור על כל חובותיהם הממוניים, שיאמרו כן בפיהם, ובכך יצאו ידי חובת הפוסקים הסוברים שמחילה בלב אינה מועילה, ובכך ביאר (עמ' קצז) את מנהג בני אשכנז לומר קודם יום כיפור בתפילה זכה את ענין המחילה לחבריהם בפה, ולא מסתפקים במחשבה.
אמנם, על צער הגוף או אונאת דברים הביא מדברי החיד"א (הו"ד בשו"ת חיים ביד סי' נז) שמחילה בלב מועילה, ואינו יכול לחזור בו אם מחל לו.
בעניין זה הביא בחיים ביד (שם) מעשה רב שהביא החיד"א ששמע מהאור החיים הק', שאחד מראשי הקהל שר וגדול בבית המלך זלזל בחכם אחד, והרב ז"ל לתווך השלום קרא לחכם לפייסו, והתחיל לדבר לו דברי פיוסים שימחול למי שביזהו, והחכם ענה אותו למה יטרח האדון בזה, והוסיף הרב להוסיף מחול על הקודש ולהפציר בו, והשיב החכם, כוונתי להגיד למר שמעת אשר זלזל בי השר הזה תיכף ומיד מחלתי לו, מפני שהזוה"ק אומר כי עוונות ישראל ח"ו כביכול מכבידים על השכינה, ואם אין אני מוחל לו על מה שביזה אותי העון עצמו אינו נמחק, ויש צער לשכינה מסיבת עון זה, ולכן מחלתי לו תיכף, ולא היה מקום שיהיה חלות לעון, משום שהביזוי והמחילה היה כאחד ממש ולא היה צער לשכינה כלל.
