מוכר בית, המזוזות למוכר או לקונה
בגמ': בעי רבי אלעזר מלבנות של פתחים מהו היכא דמחברי בטינא לא תיבעי לך דהא מחבר כי תיבעי לך דנקיטי בסיכי מאי תיקו (בבא בתרא סט, א).
בשו"ת שיבת ציון (סי' קי, הו"ד בפ"ת חו"מ סי' ריד סק"ה, יו"ד סי' רצא סק"ח) כתב להסתפק אם המוכר ביתו לחבירו מוכר גם את המזוזות הקבועות בבית, או שמא כיון שהמזוזות מחוברות לבית רק ביתדות אינם בכלל המכירה, כמו שפסק הרמ"א (חו"מ סי' ריד סי"א) שדבר המחובר ביתדות אינו בכלל מכירת בית, ומבואר בבית יוסף הטעם, שמכיון שהסתפקה בזה הגמ' בסוגיין אם הם בכלל המכירה, מעמידים אותם בחזקת המוכר.
אולם כתב, שהיות ומבואר בשו"ע (יו"ד סי' רצא ס"ב) שהשוכר בית מחבירו השוכר חייב לקבוע בה מזוזה, וכשיצא לא יטלנה, וכתב הרמ"א שאם הקפיד על מעותיה, השני צריך לשלם לו. על כן אף אם במכירת בית אין המזוזות בכלל, מ"מ כיון שאסור למוכר ליטלן ולהורידן הרי הם של הלוקח, אלא שיש להסתפק לגבי הדמים של המזוזות שאם הם בכלל המכר אינו צריך ליתן דמים עבורן, ואם אינם בכלל המכר צריך לשלם עליהן, וא"כ לא שייך לומר שמשאירים המזוזות בחזקת המוכר בגלל ספק, שהרי את המזוזות עצמם חייב לתת ללוקח, וכיון שהספק הוא רק על הדמים אנו אומרים שהלוקח מוחזק במעות ומספק אינו חייב לשלם עבורם, והרי זה כאיני יודע אם נתחייבתי והתובע גם כן טוען שמא, שאינו חייב אפילו לצאת ידי שמים.
וסיים וכתב, שבמקום שיש דינא דמלכותא שכל המחובר בטיט ויתדות הוא בכלל המכירה אף שלא מפורש בשטר המכר, בודאי שקנה הלוקח את המזוזות.
בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' קנט) כתב לחלוק שאין נידון זה שייך לסוגיין, כיון שהמזוזה ודאי אינה חלק מהבית ואינה שייכת לגוף בנין הבית, אלא הרי היא חובת הדר ומצותו של מוכר שעליו הוטלה לקבעה כשדר בבית, וכשמוכר הבית מעתה חל חובת הקביעות והמצוה על הלוקח שהרי הוא דר שם, והמצוה שלו היא, ופשוט שאין להמוכר לשלם בדמים שלו המצוה של הלוקח, שהלוקח לבד מחויב בה, ומה שאין המוכר רשאי להורידה אין זה מוסיף כח לזכות הבנין של הלוקח, ואיסור ההורדה הוא לטובת הלוקח שלא יקננו מזיקים בבית כמבואר בגמרא וראשונים, אבל פשוט שיכול לתבוע ממנו שישלם לו דמי המזוזות.
