מודעה במקום ציבורי שהמשאיר חפציו הם הפקר
בגמ': זיל שקול לנפשך (בבא מציעא כד, ב).
בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' מה אות ב) כתב, טוב לתקן לגבי אבידה שנמצא בישיבה, שאם לא בא בעל האבידה בזמן מסויים שאז האבידה תהיה להישיבה או למוצאה, וצריכים להודיע ולפרסם התקנה לכל בני הישיבה כדי שתחול עליהם, אמנם אם ידוע ודאי או אף בספק שהמאבד היה איש מבחוץ שלא שייך שידע התקנה, אין מועילה התקנה, אך מסתמא אין להסתפק שמא היה איש כזה, משום שהולכין אחר הרוב.
וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' קמו), לכתחילה יעצתי כגון במקואות, שיפרסמו במודעה ניכרת על כותלי הבנין באותיות בולטות שאינם מקבלים אחריות על החפצים הנשארים רק עד זמן פלוני, ואח"כ עוברים החפצים לבעלות של הנהלת המקוה וכיוצ"ב.
וכן הוא בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' שח) שכתב, דרכי להורות שיפרסמו בבתי מדרשים ומקוה כה"ג, שלא יחזיקו בחפצם רק עד חצי שנה או שנה, ואח"כ מוותר בעליהם לקחת אותם כפי התקנה.
בספר השבת אבידה כהלכתה (פ"ז ס"ד) כתב בשם בעל החוט השני שאחר הזמן שנקצב במודעה כל הרוצה ליטול את החפצים יבוא ויטול, ואין החפצים שייכים לגבאי המקום, ואין הבדל בנוסח המודעה מה כתוב בה להיכן הולכים החפצים, כיון שאין אנשים מתעמקים במודעה ומחליטים לפי מה שכתוב בה למי להשאיר את החפץ.
אך בשו"ת אבן ישראל (ח"ח סי' צז) האריך הרבה בעצה זו כיצד מועלת, וכתב לתלות נידון זה במחלוקת הראשונים (ב"ב קכו) אם מצוות שבממון תלויות בדעת האדם, והיינו אם אדם יכול לומר שמוותר הוא על מצוות השבת אבידה בנכסיו. עוד כתב לפקפק בעצה זו, שהרי אדם אינו יכול להפקיר נכסיו מעכשיו לכשישכחם. ומ"מ ביאר שתנאי מועיל בזה, והיינו שיתנה שמפקיר נכסיו אם ישכחם, ולכן כתב שיש לכתוב במודעה שעל דעת כן נכנסים למרחץ, שיתנה שמפקיר נכסיו מעכשיו על מנת שאם ישכחם ולא יבוא לקחתם עד חודש ימים, והנכנס לבית המרחץ חייב לקיים תנאי זה.
אמנם בנוגע לבית הכנסת כתב, שאין בעלות על ביהכ"נ שהוא שייך לרבים, וא"א לא ליתן רשות להכנס לבית הכנסת להתפלל, ועל כן עצה זו לא תועיל בבית כנסת.
