מה יעשה מי שהתפילין שלו נמצאו פסולות
בגמ': אמר רבי עקיבא משל לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בעל מום שעבודתו פסולה. (קידושין סו, ב).
בשו"ת פנים מאירות (ח"ג סי' ט) נשאל על אחד ששגג ולא הניח תפילין של ראש במצחו, [שלא ידע שהתפילין של ראש שלו פסולות], שמצד הנחת התפילין הרי זה מצות עשה וכבר חלף ועבר בוידוי דברים ונמחל לו. אך שואל מה כפרתו, על הברכות לבטלה שאמר.
בתשובתו האריך לבאר שאינו צריך עינוי נפש, שלהלכה פוסקים שברכה לבטלה הוא מדרבנן, ואף אין צריך לטעם זה, כיון שלפי מנהגינו אומר בכל פעם בשכמל"ו, וזה תיקון שלא עבר על לא תשא, ותשובתו נרצה בחרטה, ומודה ועוזב ירוחם מן השמים והבא לטהר מסייעין לו.
בשערי תשובה (או"ח סי' כז ס"ק יז) דייק מדבריו שאם לא הניח תפילין של יד כתיקונו, שלא שייך בו הצד תיקון של אמירת בשכמל"ו, יש לו לקבל תשובה על ברכתו לבטלה.
ובאשל אברהם (בוטשאטש סי' לט, הו"ד בשו"ת פרי השדה ח"ג סי' קיז) כתב שיש לומר בזה כדרשת הגמ' בסוגיין, על כהן שעבד ואח"כ נודע שהוא חלל שאין חשש על כל עבודתו למפרע שנאמר 'וברך ה' חילו'.
יסוד זה כתב האשל אברהם (מהדו"ת סי' תרה) גם בנוגע למי שעשה כפרות, ולאחר שנשחטה התרנגולת נמצא שהיא טרפה, שלא הפסיד כפרתו, וזאת עפ"י דרשת הגמ' בסוגיין על כהן שנמצא חלל.
בשו"ת באר משה (ח"ה סי' קל) העיר על דברי הא"א שהרמב"ם (ביאת מקדש פ"ו ה"י) פסק, שכהן שנודע שהוא חלל, אף אם עבד לאחר שנודע זה, עבודתו כשרה בדיעבד. ובתפילין אם הניחם לאחר שנודע פסולם ודאי שאין יוצא ידי חובה וצריך כפרה, וא"כ האיך לומדים תפילין מכהן, וכתב לבאר שיתכן שסבר הא"א כדעת הראשונים בסוגיין שחלקו בזה על הרמב"ם.
ובשו"ת רב פעלים (ח"ד או"ח סי' ב) כתב לחקור בזה במי שכתב תפילין בכשרות, ומגיה מומחה בדק אותן ואמר שהן כשרות, ואחר כמה שנים מסרן שוב לבדיקה ונמצאת בהן טעות הפוסלת למפרע, ונמצא שהאיש הזה לא קיים המצוה במשך כמה שנים וגם בירך ברכות לבטלה, ואיך איש זה שהוא תם וישר יהיה ערום ממצוה יקרה כזאת. וכתב, ומצאתי תרופה לזה לפי מה שכתב מרן החיד"א בספר דבש לפי (מערכת ד אות ד, הו"ד בשו"ת לב חיים ח"ב סי' י), בשם השבולי הלקט (סי' ה), שכתב, וכל איש מקבל שכר על מה שרואה ומבין בדעתו, אם דעתו מכוונת לשמים, שהרי אתה רואה מאי דקי"ל שתפילין שתפרן בפשתן פסולות, ואמרינן במכות (יא.) אמר רב חזינא לתפילין דבי חביבי דתפירי בכיתנא, ולית הלכתא כוותיה. והא ודאי שרבי חייא הגדול היה לו שכר מצות תפילין כשאר החסידים, אע"פ שתפילין שלו היו תפורות בפשתן, ולהלכה הם פסולות.
