מדוע במצות פריעת בעל חוב לא אמרינן דאין חיובו יותר מחומש
בגמ': פריעת בעל חוב מצוה וכו' (בבא בתרא קעד, א).
בחידושי הגר"ח (סטנסיל, קכח) הובא שגדול אחד הקשה לגר"ח, מאחר שפריעת בעל חוב מצוה אם כן כפי שבכל מצוה אינו מחויב לבזבז יותר מחומש, אף במצות פריעת בעל חוב לא יתחייב ליתן יותר מחומש.
והשיב הגר"ח, דְחָלוּק מצות פריעת בעל חוב משאר מצות, דבכל המצות, גם לאחר שקנה ציצית או לולב נחשב שקנה ממון שלו, ואם הסכום הוא יותר מחומש אינו צריך להוציא, אבל מצות פריעת בעל חוב אף אם הוא מצוה, מכל מקום לאחר שפורע ומקיים המצוה נחשב שהחזיר ממון חבירו ולא בזבז ממון שלו.
וי"ל דבמשנ"ב בביה"ל סי' תרנ"ו הקשה על הך דהמבזבז וכו' מהא דקידושין כט: כל היכא דליכא אלא ה' סלעים לפדיון הבן הוא קודם לבנו חזינן דאפי' אם כל נכסיו הוא רק חמש סלעים חייב ליתן.
ובאגרות משה או"ח ח"ה סי' מ"א תי', דדוקא היכא דהמצוה אינו הכרח להוצאת כסף כגון אתרוג וכדו' שאם יש לו אינו חייב לקנות דוקא בכסף ונמצא שאין הוצאת הכסף עצם המצוה רק מחמת שאין לו מחויב לקנות בזה אמרו שהשיעור הוא עד חומש, אבל בפדיון הבן שהתורה חייבתו בנתינת הכסף סך כסף דוקא אז גם אם זה כל נכסיו חייב ליתן ככל מצות שהתורה חייבה לכל מי שיש לו החפץ שבו מקיימים את המצוה, והכי נמי בפדיון הבן חייב ליתן כיון דסך הכסף הם עיקר המצוה ולא השתדלות להשיג המצוה, ובעיקר המצוה ודאי חייב כל אדם.
ולפי"ז מיושב דגם פריעת בע"ח מצוה, המצוה הוא ליתן סף הכסף או הקרקע לפרוע לבע"ח ואין זה השתדלות להשיג את המצוה או יש אפשרות לקיים את המצוה בלי ליתן ממון אלא כל המצוה הוא ליתן סך המעות והרי זה כמו פדיון הבן ולכן חייב ליתן כל ממונו. (ויש עוד לתרץ עפ"י דברי הקובץ שעורים אות תרס"ח דמצוה זו שאני מכל מצוות שכאן יש חוב הקודם למצוה והמצוה הוא תולדה מהחוב משא"כ בשאר מצוות שהחוב הוא תולדה מהמצוה).
