'מגדים של זהב' שגדלו בהר הבית
בגמ': תנן ר' שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה. (בבא בתרא עא, ב).
הרמב"ם (מעילה פ"ה ה"ו) פסק שגידולי הקדש מועלים בו. וכך אמרו בסוגיין על חרוב המורכב וסדן השקמה שיונקים משדה הקדש.
והנה ביומא (כא:, לט:) אמר רב הושעיא, בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירות בזמניהן, וכיון שהרוח מנשבת בהן היו נושרין פירותיהן שנאמר (תהלים עב טז) 'ירעש כלבנון פריו' ומהן היתה פרנסה לכהונה.
באור שמח (מעילה שם) הקשה כיצד התפרנסו הכהנים ממגדים אלו והלא אסור ליהנות מגדולי הקדש ומועלים בהם, וכתב ליישב שכיון שעיקר גידולן היה על ידי נס אין זה בגדר גידולי הקדש, והוכיח כן מדברי הרד"ק (מלכים ב' ד ז) שכתב על כד השמן של אלישע, שאין חייבים במעשר על דבר הניתוסף ע"י נס.
אמנם בסיום דבריו כתב, שעדיין יש לתמוה שהלא ההקדש זכה בגידולים אלו מדין חצר, עיי"ש. ועיין בספר תקנת עזרא (רמב"ם שם הי"א) מה שכתב מדוע לא היה בגידולים אלו איסור מעילה.
במדרש (שיר השירים רבה ג ט) על הפסוק 'אפריון עשה לו המלך שלמה', הובא שם ג"כ מימרא זו על הנטיעות שנטע שלמה המלך בשעה שבנה את בית המקדש, אמנם שם מבואר שהיו מניחים את הפירות לבדק הבית, ולא כפי שמבואר ביומא שמהם היה פרנסה לכהונה.
ועיין בקובץ יגדיל תורה (סלוצק, שנה ב קונט' כז סי' פו) בתשובת ההר צבי לאסור אף בדיעבד אכילת זיתים שגדלו במטעים הנטועים בהר הבית. ובכרם ציון השלם (ח"ב עמ' קלד) האריכו בדבריו.
