לשון הרע על קטנים, או על חפצים
בגמ': מוציא שם רע על הקטנה פטור וכו' (כתובות מד, ב).
כתב החפץ חיים (לשון הרע כלל ח ס"ג) לפעמים שייך איסור לשון הרע, אפלו על קטן, כגון, לספר גנותו של יתום קטן, שמגדלין אותו אחרים בתוך ביתם, דעל ידי זה יוכל להסבב, שיגרשו אותו מאתם, וכן כל כהאי גונא, היכא שעל ידי ספורו יסובב להזיק להקטן או להצר לו על ידי זה. ואם מכוון בספורו לסלק הנזקין, שבאין על ידי זה הקטן, ולהדריך אותו בדרך ישרה - מותר, אך צריך, שידע מתחלה בברור, שהספור הוא אמת, ולא למהר לסמוך על זה ששמע מפי אחרים. גם צריך לראות את הנולד על ידי ספורו, כי פעמים הרבה יוצא משפט מעקל מענינים כאלו.
ובבאר מים חיים (שם) כתב מה שציירתי ביתום ולא בשאר קטן משום שאין מצוי שיבוא היזק או שאר דבר המיצר לקטן ע"י מה שמספרין גנותו, ואין הכי נמי אם הוא רואה שע"י דיבורו יסובב לו ריעותא דינו כיתום.
ובספר שבט מנשה (סי' יג) דן בנידון זה אם המספר לשון הרע על קטן עובר בלא תעשה או לאו, וכתב שיש להוכיח לנידון זה ממה שאמרו בערכין (טו.) תניא, א"ר אלעזר בן פרטא, בא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנלן, ממרגלים, ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה. ומשמע שאיסור לשון הרע שייך בכל דבר שהוא מן הבורא יתברך. והביא לזה עוד הוכחות, וכן דן שם להוכיח לזה ממה שפסק הרמב"ם (סנהדרין פכ"ו ה"א) שהמקלל את הקטן הנכלם לוקה. [אך עיין בטור (הו"ד בכס"מ שם) שגרס המקלל את הישן].
והנה בחפץ חיים (לשון הרע כלל ה ס"ז) כתב בשם היראים שכשם שאסור להוציא דבה על חברו - כן על חפציו אסור להוציא דבה. והוסיף החפץ חיים שדבר זה מצוי מאד, בעונותינו הרבים, שחנוני אחד מוציא דבה על נכסי חנוני אחר וכל כהאי גונא מפני הקנאה, וזו היא לשון הרע גמורה מדאוריתא.
ויש להסתפק באם כוונת היראים לאסור דיבור על חפצי חבירו רק כשיש לו היזק בכך, או שבכל אופן אין לדבר על נכסי חבירו. ובאז נדברו (חי"ד סי' סז אות יג) כתב שמהרמב"ם (דעות פ"ז ה"ה) מבואר שאינו איסור אלא א"כ גורם היזק לחבירו. שכתב, אחד המספר לשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו, והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו וכו' הרי זה לשון הרע. ומבואר שיסוד האיסור הוא כשגורם היזק בכך. אך כתב באז נדברו (שם) שמלשון היראים משמע שהוא איסור עצמי אף שאינו גורם נזק לאחר, וביאר זאת עפ"י דברי התומר דבורה (פ"ב) שצריך האדם לכבד הנבראים כלם, אחר שיכיר בהם מעלת הבורא אשר יצר האדם בחכמה, וכן כל הנבראים חכמת היוצר בהם, ויראה בעצמו שהרי הם נכבדים מאד מאד, שנטפל יוצר הכל החכם הנעלה על כל בבריאתם, ואילו יבזה אותם, חס ושלום, נוגע בכבוד יוצרם, והרי זה ידמה אל צורף חכם, עשה כלי בחכמה גדולה והראה מעשהו אל בני אדם והתחיל אחד מהם לגנותו ולבזותו, כמה יגיע מהכעס אל החכם ההוא מפני שמבזין חכמתו בהיותם מבזים מעשה ידיו, ואף הקב"ה ירע בעיניו אם יבזו שום בריה מבריותיו, ועיי"ש עוד מה שכתב בזה.
ובאז נדברו (שם) הוסיף להוכיח מהגמ' בעירובין (הנ"ל) שלשון הרע הוא גם במספר על עצים ואבנים, ולפי"ז גם על בהמה וכל החפצים הטבעיים יש איסור לשון הרע מצד עצמו. וסיים, ולדינא יש להתיישב עוד בזה, אמנם בחפצים המורכבים ע"י בתי חרושת יש בזה חשש הוצאת שם רע על הבית חרושת.
