ללכת בעצמו לפייס חבירו או לשלוח שליח
בגמ': מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה (בבא מציעא ח, א).
הרמב"ם (תשובה פ"ב ה"ט) כתב, אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרים אלא על עבירות שבין אדם למקום, אבל עבירות שבין אדם לחבירו אינו נמחל לו לעולם עד שיחזיר לחבירו מה שהוא חייב לו,
ואף על פי שהחזיר לו הממון שחייב לו צריך לרצותו ולפייסו ולבקש ממנו שימחול לו, ואם לא רצה חבירו למחול לו, מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ומידידיו שיבקשו ממנו שימחול לו, ואם לא נתרצה להם מביא לו שורה שניה ושלישית, ואם בכל זאת לא רצה להתפייס מניחו והולך לו, וזה שלא מחל הוא החוטא.
מלשון הרמב"ם משמע שבפעם הראשונה על החוטא לחבירו ללכת בעצמו אליו לפייסו, ורק אם סירב להתפייס עמו, שולח לו שלש שורות של בני אדם לפייסו. וכן כתב המהר"י בן חביב בעין יעקב (סוף יומא, הו"ד במטה משה סי' תתמח) שמה שיש נוהגים שכאשר יחטא איש לרעהו והקניטו בדברים נכנס אדם אמצעי לתווך השלום ביניהם, ואחר שמדבר עם הנעלב ומפייסו, חוזר ובא המעליב עצמו לבקש מחילה מחבירו, מנהג טעות הוא, אלא עליו ללכת מתחילה בעצמו אצל הנעלב, ויבקש ממנו מחילה עד שיאמר לו סלחתי.
אולם הפרי חדש (שם) כתב שאין דברי המהר"י בן חביב מוכרחים. ובמטה אפרים (סי' תרו ס"א) כתב, שאם קשה עליו ללכת בעצמו מתחילה, או שיודע שקרוב הפיוס לבוא על ידי אדם אמצעי מידידיו שיתווך השלום ביניהם, ובפרט אם הוא אדם מכובד, רשאי לעשות כן על ידי אמצעי. וכן כתב המשנה ברורה (שם סק"ב).
והנה הגאון רבי יוסף בן רבי בספר דרך המלך (תשובה פ"ב ה"ט) העיר מדוע שלחו אחי יוסף שלוחים אליו לפייסו, כנאמר בפרשת ויחי (בראשית נ טז), ורק לאחר מכן נאמר (שם יח) שהאחים עצמם הלכו לפייסו. וכתב לתרץ, לפי מה שאמרו במדרש שהשליחים האלה היו בני בלהה ובני זלפה שהיו רגילים אצלו ומקורבים אליו, ומכיון שגם הם היה להם חלק במכירתו של יוסף, וגם עליהם היה מוטל לפייסו ולבקש מחילה ממנו, רשאים היו להקדים לפייסו עבור חטאם כלפיו, ואחר כך גם על שאר האחים, וכעין מה שאמרו בסוגיין מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.
