לימוד בעיתות קושי
בגמ': ת"ר חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם כדי שלא יעכב המחרשה (בבא קמא ל, א).
החיד"א בספרו פתח עינים כתב לרמוז במאמר זה, על האדם שלעיתים מתבטל מלימודו בעיתות צער בזמן שיש לו דאגה וכיוצ"ב, ועל לימוד זה אמרו תורתו של דואג אינו אלא מן השפה ולחוץ, כי לבו בל עמו ויהיה הצער לסגור לבו, שבעת דאגה וצער בטל הוא מהלימוד, ולזאת אמרו שחסידים הראשונים היו מצניעים את קוציהם שהם הצער והדאגה שמשולים לקוצים, והיו עושים זאת כדי שלא לעכב את המחרשה, שהיא לימוד העיון שמשולה למחרשה שחורשת את השדה.
בדרך זו פירש גם את מה שאמרו, רב ששת שדי להו בנורא, כלומר שיש תיקון לאשר בנקל לא יוכל לפנות לבו ממחשבות אלו בעצה אחת, והיא לשנות אופן תלמודו, שאם עיקר למודו שהוא רגיל בו הוא לחזור על תלמודו בלי פלפול, בבא אליו מחשבות אלו יכנס בפלפול עמוק וממילא יתבטלו המחשבות, ואם הרגלו הוא יום יום בעומק העיון ופלפולא אריכתא, זה יעצור המחשבה בלמוד אגדה המושכת הלב כמים ויתבטלו המחשבות, אשר בשנותו את טעמו לסדר לימוד חדש ישמח ליבו בדבר החדש ומתבטלין המחשבות, ואפשר שזה רמז רב ששת שדי להו בנורא, שהרי רב ששת היה סגי נהור, ורוב לימודו היה לחזור על תלמודו והיה 'סיני', וכיון שרב ששת היה סיני והרגלו לחזור משנתו, לכן שם את לבו למחשבות אלו 'בנורא' כלומר בעיון עמוק שנמשל לאש.
בענין הלימוד בעיתות דאגה וקושי, אמר האדמו"ר מקוצק (אמת ואמונה אות ד) על המשנה (אבות פ"ב מ"ד) אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה, שאל לו לאדם להמתין ולהתעכב מללמוד, שמא הוא איש של 'לא תפנה', כלומר שנשלח לזה העולם ללמוד אפילו אם לא יהיה זמנו פנוי.
