לימוד אגדה או הלכה
בגמרא: רבי אבהו ורבי חייא בר אבא אקלעו לההיא אתרא, רבי חייא בר אבא דריש שמעתתא, ורבי אבהו דריש אגדתא, שבקו כולי עלמא לרבי חייא בר אבא, ואתו לקמיה דרבי אבהו, חלש דעתיה דרבי חייא וכו' (סוטה מ, א).
הבן איש חי בהקדמה לספרו כתב, הדבר ידוע כי לדרוש בהלכות בלבד אין לב המון העם נמשך אחריהם, אלא צריך שיהיה עיקר הדרש ורובו בדברי אגדה ומוסר, ויזכור גם כן הדרשן באמצע פסקי הלכות, על ידי הקשר שיקשרם בדרשה שדורש על המקרא, כדי למשוך לב העם אל הדברים האלה בחכמה ודעת.
ובעבור זאת היתה כונתו של אדונינו התנא רבי מאיר ע"ה, שהיה דורש שליש הלכות שליש אגדות שליש משלים, כדי למשוך לב המון העם לשמוע ההלכות על ידי שני שלישים של אגדות ומשלים, ונראה לי כי המשלים היו על דרך המוסר, וכן תמצא בשבת (ל), שאול שאלתא מרבי תנחום, מהו לכבות הנר מפני החולה בשבת, והוא פתח ואמר תחלה דברי אגדה ארוכה, ואחר כך בסוף דבריו השיב להם תשובה בקצרה על שאלת הדין הנזכר, ופירש רש"י ז"ל שם, כך היו רגילין לפתוח באגדה תחלה, כדי למשוך לבבות השומעין לשמוע את ההלכה.
וכן מצינו בגמרא דסוטה (בסוגיין), רבי אבהו ורבי חייא בר אבא אקלעו לההיא אתרא, רבי חייא בר אבא דריש שמעתתא, ורבי אבהו דריש אגדתא, שבקו כולי עלמא לרבי חייא בר אבא, ואתו לקמיה דרבי אבהו, חלש דעתיה דרבי חייא, אמר ליה רבי אבהו, אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם שנכנסו לעיר אחת, אחד מוכר מיני אבנים טובות ומרגליות, ואחד מוכר מיני סדקית, על מי קופצים לא על מי שמוכר מיני סדקית, עיין שם. נמצא העולם רודפים אחר דרשות ופשטים, לכן צריך להתנהג בחכמה כפי דעתן של בני אדם, והיינו שיעשה רוב הדרשה באגדה וביאורי המקרא, והמעט דברי הלכה בהבלעה באמצע או בסוף, וזו דרך הנכונה.
על כן אנכי הצעיר, אחר שנת תר"ל, עלה בלבי להזכיר בתוך הדרשה שעל הפרשה שאנכי דורש בציבור בכל שבת, איזה הלכות מעניינים הנזכרים באורח חיים ויורה דעה, והייתי מקשר תחלת ההלכות עם הדרשה שעל התורה, ואחר ההלכות אסיים הדרשה בפסוקי ההפטרה.
