להעיר ישן לקריאת שמע או כדי שיישן בסוכה
בגמ': ישן דרכו להזיק, כיון דכייף ופשיט אורחיה הוא (בבא קמא ד, א).
בספר הליכות שלמה (ח"א מילואים סי' יב) כתב לדון, על אדם הרואה את חבירו ישן כשהשעה קרובה לסוף זמן קריאת שמע או תפילה, אם מחוייב להקיצו כדי שיספיק לקיים את המצוה, שהרי בשעה שהאדם ישן הרי הוא כשוטה ואין עליו חיוב קריאת שמע, וכמבואר בסוגיין שישן שהזיק פטור, ובתוס' (ד. ד"ה כיון) הביאו בשם הירושלמי שהיינו כשהלך לישון ואח"כ הניחו אצלו כלים, ומבואר שבשעת שינתו הרי הוא כשוטה גמור.
ולפי זה יש לדון שאף מי שנרדם לאונסו מחוץ לסוכה אין חיוב להעירו, כיון שבעת שהוא ישן אינו עושה עבירה, ולפי זה יהא מותר אפילו להוציא אדם ישן מהסוכה, אלא אם כן הוא יודע בשעה שנשכב לישון שרוצים להוציאו לאחר מכן מהסוכה שבאופן זה אין הוא כאנוס, אלא כמי שהלך לישון ליד כלים ושברם, שאינו אנוס שהיה לו להעלות בדעתו שיזיק לכלים.
אמנם למעשה נקט שודאי ראוי להקיץ אדם שישן בסמוך לסוף זמן קריאת שמע, מצד סברא שיש לזכותו שלא יפסיד מצות קריאת שמע ותפילה.
ובשו"ת קרן לדוד (סי' יח) האריך בנידון זה שצריך להקיץ מי שישן בזמן סוף קריאת שמע, ואפילו אם אין אנו יודעים שהוא רוצה שיעירו אותו, ומפני שכל ישראל ערבים זה לזה ומצות תוכחה.
אמנם כתב שזה דוקא במצוה דאורייתא, אבל במצוה דרבנן כגון סו"ז תפילה, אם יודעים שיצטער אם לא יעירו אותו צריך להעיר אותו מדין גמ"ח וצדקה, אבל אם יודעים שאינו רוצה בזה אין חיוב להקיצו, שלא נחשב כעובר על איסור דרבנן שהרי הוא אנוס, אבל אם הלך לישן במתכוין, אעפ"י שעדיין יש לו שהות לקום להתפלל, כיון שהיה צריך ליזהר שלא תחטפנו שינה הרי זה תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ונחשב כעובר על איסור דרבנן.
בתשובות והנהגות (ח"ב סי' נ) כתב, שהיות שאעפ"י שהוא אונס הרי באונס לא אומרים שהוא כמו שעשה, ואם לא יעירו אותו יחסר לו מצות עשה של קריאת שמע, ובודאי האדם רוצה שיעירו אותו ולכן יש להעיר אותו, אמנם הביא בשם החזו"א שלא הסכים להעיר כדי לומר ק"ש בזמן המג"א. ועיי"ש לגבי להעיר אדם לתפילה בציבור.
