כתיבת תפילין דרבינו תם ע"י מי שאין מניחם

בגמ': שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה (גיטין מה, ב).

בעל הקיצור שולחן ערוך בספרו קסת הסופר (לשכת הסופר סי' כו סק"א) הביא ששמע בשם גדול אחד שהסופר שהוא כותב תפילין של רבינו תם, צריך הוא גם בעצמו להניח תפילין דר"ת, וכתב שכן מסתבר שהרי כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה.

כך כתב גם בספר ישמח משה (ח"ג יין הרקח על שו"ע או"ח סי' לט) שיש ליזהר שמי שאינו מניח תפילין דר"ת לא יכתבם, שהרי לדעת ר"ת אינו בר קשירה א"כ אינו בר כתיבה, וראיה לדבר שאף מי שנצטוה הואיל ואינו מקיים נקרא אינו בר קשירה, ממה שנפסק שמי שאינו חושש בשחיטה דינו כעכו"ם שאינו בר זביחה. ובס' אות חיים (סי' לד ס"ק יא) כתב המנחת אלעזר לחזק סברא זו, וכן נקט בשו"ת תורת יקותיאל (למהרי"י רוזנברג, מהדו"ק או"ח סי' כ).

אולם בשו"ת פני מבין (ח"א סי' יד) כתב על מי שאינו מניח תפילין דר"ת מחמת חשש יוהרא, שמותר לכתבן, והעלה זאת עפ"י דברי המג"א (סי' לט סק"ג) שכתב שמי שאינו מניח תפילין לתיאבון כשר, ומכ"ש זה שאינו מניח משום שחושש ליוהרא הרי הוא בר קשירה לדעת ר"ת ג"כ, עיי"ש.

כך גם במקדש מעט (או"ח סי' לד סק"ד) נקט שאין בזה פסול כלל, וכן כתב בעל הילקוט גרשוני (במכתבו לתל תלפיות שנה תרעא אות נג), והחתן סופר (שו"ע ח"א שער הטוטפת סי' ל ד"ה וראיתי).

גם בתשובות והנהגות (ח"ד סי' רלח) הביא שהשיגו ע"ז שמכיון שעושה ע"פ הוראת חכם, דהיינו שמסתמך על מה שאנו פוסקים להלכה כרש"י, נקרא שוגג ודינו כמומר לתיאבון שכשר לכתיבת התפילין, אך למעשה כתב שבאמת מחמירים לכתחילה גם במומר לתיאבון, ורק בדיעבד מקילים בזה.