כתיבת לה' הארץ ומלואה על ספר שקונה
בגמ': מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרה"ר, ומצאו חסיד אחד, אמר לו ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך, לגלג עליו, לימים נצרך למכור שדהו, והיה מהלך באותו רה"ר ונכשל באותן אבנים (בבא קמא נ, ב).
בשו"ת באר משה (ח"ח סי' לח) נשאל אם מותר לאדם לכתוב על ספר שקונה הספר הזה שלי, פלוני בן פלוני, או שמא רק יכתוב שמו.
בתשובתו הביא דברי הגמרא בברכות (לה.) שהפסוק (תהלים כד א) 'לה' הארץ ומלואה' נאמר קודם שאדם מברך, שאז הכל של הקב"ה והפסוק (שם קטו טז) 'והארץ נתן לבני אדם' נאמר לאחר שאדם מברך, שאז נותן לו את אכלו, ולפי זה כתב שלא ראוי לכתוב על ספר 'שלי', שהרי לא מברך ע"ז. אולם כתב שיש לחלק בין דבר חול שבזה אומרים שקודם ברכה לה' הארץ ומלואה, משא"כ בדבר של קדושה היות שקיבלנו במתנה מאת הבורא יתברך את התורה הקדושה בהר סיני, אם כן יכול לכתוב על הספר 'שלי'.
סמך למהלך זה הביא מה שאמרו בסוגיין, מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרה"ר, ומצאו חסיד אחד, אמר לו ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך, לגלג עליו, לימים נצרך למכור שדהו, והיה מהלך באותו רה"ר ונכשל באותן אבנים, אמר יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך. שממעשה זה מבואר שכל דברי הרשות והחולין שאצל האדם אף שכעת הם תחת ידו מ"מ אינם שלו, ורק בחפץ מצוה יוכל לומר שהוא שלו.
אולם הביא שבצוואת רבי יהודה החסיד (אות מז) כתב, לא יכתוב אדם על ספר, שלי הוא, אלא יכתוב עליו שמו בלי שלי הוא. ולכן כתב הבאר משה שלא יכתוב שלי הוא, אלא יכתוב את שמו, או שיכתוב מקודם לה' הארץ ומלואה, ואח"כ את שמו.
ועיין בספר כללי הפוסקים (חייקין, אות צ ס"ק נה) שהביא מקור לדברי רבי יהודה החסיד מסוגיין שאף מה שתחת ידו של אדם אינו שלו, וכמו שהיה אצל החסיד.
