כפילת שלום

גמ': וכמה תוך כדי דיבור כדי שאלת שלום, וכמה כדי שאלת שלום כדי שאומר שלום תלמיד לרב (נזיר כ, ב).

בשולחן ערוך (יו"ד סי' קמח ס"י) נפסק: 'אסור לכפול לו שלום לעובד כוכבים לעולם, לפיכך טוב להקדים לו שלום, כדי שלא יתחיל העובד כוכבים ויצטרך לכפול לו שלום'.

מבואר מכך שאדם שהקדימו לו שלום, עליו לכפול ב'שלום'.

אמנם בשו"ת באר שבע (סי' נט) כתב להקשות, מדוע מצאנו דין זה שיש לכפול שלום רק לגבי נכרי, ובישראל לא מבואר שיש לכפול שלום, ואדרבא אמרו (בסוגיין) שתלמיד השואל בשלום רבו, אומר רק שלשה תיבות - 'שלום עליך רבי', ואם רבו נותן לו שלום התלמיד משיב לו 'שלום עליך רבי ומורי', אך לא אמרו שהתלמיד צריך לכפול שלום.

כך משמע גם ממה שאמרו במסכת ברכות (ג.) 'תניא, אמר רבי יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וכו' בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח, והמתין לי, עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי, שלום עליך, רבי. ואמרתי לו, שלום עליך, רבי ומורי'.

הרי שרבי יוסי לא כפל שלום לאליהו הנביא אלא אמר 'שלום עליך, רבי ומורי', ותו לא.

בסיום דבריו כתב הבאר שבע ששמע מקצת בני אדם שהיו משיבים למי שאמר שלהם שלום 'שלום עליך, שלום למי שאמר להם שלום', ואין ספק שנהגו כן כדי לכפול שלום.

והנה עניין זה שיש להקדים שלום גם לישראל, מבואר בספר חסידים (סי' יח) שכתב שהשואל בשלום אומר 'צפרא דמרי טב' והמשיב אומר 'צפרא דמרא טב ואריך לעולם'.

בהגהות מקור חסד (שם) ציין מקור לזה, ממה שאמרו במדרש (בראשית רבה לח) 'אם קדמך חברך בעדשים קדמהו בבשר, למה, שהוא גמל עליך תחילה'.

עניין זה מבואר גם בדעת זקנים מבעלי התוס' (שופטים כ י) שכתבו, שהמקדים שלום לחבירו צריך חבירו לכפול לו שלום, ולומר לו 'שלום עליך וברכה טובה', ובשו"ת מהר"י מברונא (סי' קיג) כתב שדרך העולם שמי שאומרים לו 'צפרא למורי טב', הוא משיב 'לשנה טובה תזכה'.

וביעב"ץ (גיטין סב. ד"ה שלמא) מבואר שיש חיוב להקדים שלום, אך אין חיוב לכפול שלום, כי אם למלך ובפרט למלכי תורה, אבל להדיוט אין זה אלא רשות, ואם רוצה משיב כדרכו, ואם רוצה להשיב ולכפול בשלום, יכפול.

באוצרות ירושלים (חלק סה עמוד תתרלז) כתב שנוהגים שהשואל אומר 'גוט מארגין' [בוקר טוב], והמשיב עונה 'גוט יאהר' [שנה טובה], או שהשואל אומר 'גוט שבת', והמשיב אומר 'גוט יאהר', או שהשואל אומר 'שלום', והמשיב עונה 'שלום וברכה', ונוהגים כן כדי לכפול בשלום.

ועיין במשנת יוסף (דרשות ח"ב מאמר קיב) שהאריך בחומר הענין, שלא לשנות באופן השאילת שלום, מהנהוג מקדמת דנא, ושלא להשתמש בלשונות החדשים הנהוג בעולם באופן שאילת שלום.