כספי צדקה שמיועדים למוסד אחד, העברתם למוסד אחר
בגמ': ואתמר רב ורב נחמן חד אמר הלכה כראב"ע וחד אמר אין הלכה כראב"ע, וכו' אלא תרווייהו אזלי בתר אומדנא (כתובות נה, א).
אחד מן המקורות בש"ס בדיני אומדנא הוא מהמבואר בסוגיין, שאמרו אע"פ שבתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף, נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל, רבי אלעזר בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל, מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה, ואתמר רב ורב נחמן חד אמר הלכה כראב"ע וחד אמר אין הלכה כראב"ע, וכו' אלא תרווייהו אזלי בתר אומדנא מ"ד הלכה שפיר מאן דאמר אין הלכה הכא נמי אומדן דעתא הוא משום איקרובי דעתא הוא והא איקרובא ליה דעתא וכו' והלכה כראב"ע.
והנה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' קד) נשאל מגבאי צדקה שקיבצו כספים עבור מוסד ידוע, אם יש להם רשות לשנות בלא דעת הנותנים למוסד אחר כעין מוסד זה.
וכתב שם עפ"י דברי השו"ע (או"ח סי' קנג ס"ז) שמקורם בסוגיית הגמרא במגילה (כו:) שכיון שקיבצו כספים מהרבה אנשים למוסד ידוע אין להם רשות לשנות בלא דעתם, ובפרט כשיש אומדנא דמוכח טובא שעל דעת שיתנו את הכספים למוסד אחר לא נתנו, ואומדנא המוכחת ביותר מועילה גם להוציא ממון מיד המוחזק, (עיין שו"ע חו"מ סי' ר"ה ס"ו, וגליוני הש"ס בסוגיין ד"ה בתר שהביא בזה באריכות מדברי הפוסקים).
אמנם הביא שם מחלוקת אם בזמן הזה אנו בקיאים בשיעור האומדנא כמו שהיו בקיאין בהן חכמי התלמוד, ונוכל אפילו להוציא מיד המוחזק, או שאין אנו בקיאים ונוכל להוציא ממון רק באומדנא המוכחת ביותר, ומ"מ כתב שם שבנידון דידן יש אומדנא המוכחת ביותר, ועוד שהנידון הוא להחזיק ולא להוציא.
והנה בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ג יו"ד סי' קפב) נשאל מבעל הדמשק אליעזר, בנידון דומה, בדבר אנשי חסד שנתנו לו כמה אלפים לפדיון שבויים עבור משפחות מיוחסות ות"ח, ובינתיים ניתן להם חופשה ע"י השתדלות רב וכסף פדיון שיוכלו לשוב למדינתם, אבל לא למקומם ולנחלתם, ובעל הדמשק אליעזר שאלו אם עליו להשיב את הכסף ליד הנותנים, כיון שכבר אין בהם צורך לפדיון שבויים, או שמא ישלח את הממון למשפחות הנ"ל, שבודאי יש להם צורך בו למחית נפשם.
והשיב, הנה דין זה צריך עיונא רבא, שבשקלים (פ"ב מ"ה) דנו בדין ממון שגבו עבור שבויים ונשאר מהממון מה דינו, וכתב הרע"ב (שם) שבאופן שגבו המעות לצורך פדיון שבוים או לעני ולא נעשה בהם דבר כי לא נצרך או לסיבה אחרת, תלוי באשלי רברבי כמובא בב"י (יו"ד סי' רנג ד"ה כתב הרשב"א), שהרשב"א כתב בתשובה (ח"ד סי' נה) על מעות שנגבו לפדיון שבוי ואח"כ מת השבוי עד שלא נפדה, שדבר ברור שהוא של יורשיו, כיון שמשעת גביית הממון זכה לו הגבאי. אך הרא"ש בתשובה (כלל ל"ב סי' ו), חלק וכתב שבאופן זה אדעתא דהכי לא התנדבו, ואם יש אפשרות יש להחזיר המעות לכל התורמים, ואח"כ הביא הב"י מדברי המרדכי (פ"ה סי' קעו) שכתב מעשה באחד שנדר מעות להשיא יתומה אחת והרויח בהם, ונפטרה היתומה ותבעוהו יורשיה, ופטרו ה"ר חיים, והביא ראיה מסוגיין שאמרו שלא כתב לה אלא על מנת שהוא כונסה, וכ"ש בנידון זה. וכן פסק הרמ"א (שם ס"ז) שאם נדר אחד ליתומה מעות להשיאה, ומתה, לא זכו בהם יורשים. ומיהו כל זמן שהיא חיה הם של היתומה וצריך לתת לה מיד, ואין ממתינים עד נשואיה. ואם מתה המעות חוזרין.
והאריך עוד בדין זה, ופסק שצריך להודיע להנותנים ויעשו כרצונם, ובר מן דין, אומדן דעת טובא הוא וכ"ש באותם הנדיבים ביודעי ומכירי קאמינא דודאי ניחא להו בלב שלם, שניתן הכסף ליד השבוי הנכבד לשבור רעבון ביתו, ולו יהיבנא דאילו היו שואלים מהם תמיכה סתם עבור אותו נכבד, לא היו נותנים סכום כזה, מכל מקום אחרי שכבר נתנו בודאי הם מוחלים, והדבר ברור אצלי ופשוט, עד דשאלת פיהם אך למותר ויאכלו וישבעו, וצדקתם עומדת לעד.
