כניסה בכלי זיין לביהמ"ד
בגמרא (סנהדרין פב, א) דרשו הפסוק (במדבר כה ז) שנאמר בפנחס שהרג את זמרי 'ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו', מכאן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש. ובשו"ע (או"ח סי' קנא ס"ו) כתב לענין בית הכנסת, שיש אוסרים ליכנס בו בסכין ארוך, ומקורו בארחות חיים (הל' ביהכ"נ אות ז) שכתב בשם הר"מ שאסור להיכנס לבית הכנסת בסכין ארוך לפי שהתפילה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצרם. וטעם זה אינו שייך אלא בבית הכנסת שמתפללים בו ולא בבית המדרש, ובסוגיין מבואר שאין נכנסים בכלי זיין לבית המדרש.
ותמה מהר"ץ חיות איך העלימו הפוסקים עיניהם מסוגייתנו שמבואר שאפילו לבית המדרש אסור להיכנס בסכין, וכל שכן שאסור להיכנס בו לבית הכנסת שקדושתו חמורה יותר, ולמה לא כתבו הפוסקים שמסוגייתנו יש מקור לדין השו"ע שאין להיכנס לבית הכנסת בסכין, ועוד זאת שבסוגיין הובא מקור לזה מהמקרא. והעירו האחרונים (שו"ת באר שרים ח"ב סי' י אות ה ועוד) שדברי מהר"צ חיות תמוהים, כיון שלכל דבר קדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת [חוץ מענין אכילה בבית המדרש לת"ח הלומדים בו בקביעות], וכמבואר ברמב"ם (תפילה פי"א הי"ד), ואם כן אין ללמוד מסוגייתנו שגם לבית הכנסת אין להיכנס בסכין, שאפשר שלא נאמר דין זה אלא בבית המדרש, ולכן לא הביאו הפוסקים מקור לדברי השו"ע מסוגייתנו.
ובשאילת חמדת צבי (ח"ב סי' כב אות ד) כתב שלכאורה קשה על הדין המבואר בסוגיין שאין נכנסים לבית המדרש בחרב, שהרי בשבת (יז.) בענייני גזירות י"ח דבר מבואר שנעצו חרב בבית המדרש, וכן אמרו (יבמות עז.) שעמשא בן יתרא הישראלי חגר חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. ואיך השתמשו בחרב בבית המדרש. ופירש שהטעם שאסור להיכנס בכלי זיין בבית המדרש אינו מאותו טעם שכתב בשו"ע שאין להיכנס עמו לבית הכנסת, אלא הטעם הוא כדי שלא יראו להשתמש בכח החרב בהכרעת איזו הלכה, וכמו שבאמת אמרו (שבת שם) שבאותו יום שנעצו החרב בבית המדרש היה הדבר קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, ופירש שהכוונה שדבר זה גופא היה קשה להם שמכריעים את ההלכה בכח החרב במקום בכח האמת, והמירו את כבודם בלא יועיל, ועל דרך חטא העגל שהמירו כבודם בלא יועיל. ומה שעמשא בן יתרא חגר חרבו הוא משום שהיה נוגע למורד במלכות בית דוד שדינו בסייף. ולכן באמת אמרו שחגר חרבו כישמעאל, שאין זו מידת ישראל, אלא שלעת הצורך השתמש בו. ולפי זה אין דין סוגייתנו שייך אלא בבית המדרש שהוא מקום קביעת ההלכה, ובו צריך להיזהר שלא יראה שההלכה נקבעת בכח החרב, אבל בבית הכנסת שאינו מקום קביעת ההלכה אין לאסור להיכנס בכלי זיין מטעם זה, אלא רק מחמת הטעם שלא יבוא המקצר על המאריך, כיון שהתפילה מארכת ימיו של אדם.
וכתב בשו"ת ישועת משה (ח"ג סי' לא), שכל זה הוא בשעת שלום, אבל בזמן מלחמה או בשעת סכנה שאנשי משמר נכנסים לכל מקום אסיפות רבים כדי שידעו האויבים שיש אורבים להם השומרים על שלום האנשים, ויש חשש כלשהו של סכנת נפשות, אין ספק שמותרים ומצווים להכנס בכלי זיינם ערוכים לקרב גם לביהכ"נ וביהמ"ד, שבמקום ששכיחים מזיקים שאני ואין סומכים על הנס, ויש להוסיף על התפילה ובקשת רחמים גם שמירה עפ"י הטבע.
והנה בשו"ת תורה לשמה (סי' לו) כתב שמותר להשחיז בבית הכנסת ובבית המדרש סכינים של שחיטה שנפגמו, שכיון שתיקונם מהפגימות יש בו תיקון גדול וכוונות סודיות בשמות הקודש וכן בעת הבדיקה, אין בהשחזה זו משום ביזוי בית הכנסת ובית המדרש כשחיטה עצמה. אך בשו"ת שבט הקהתי (ח"ב או"ח סי' עג) כתב שלכאורה יש לאסור מטעם אחר, שאף על פי שאין בזה משום בזיון, מכל מקום הרי אסור להכניס את הסכין לבית הכנסת ובית המדרש, וכמבואר בסוגיין ובשו"ע. ובשבלי הלקט (ס' רלא) כתב שיש לפרש שהטעם שרבי יוחנן נטל ציפרניו בבית המדרש בחול המועד בשיניו (מו"ק יח.), אינו משום שאסור ליטול הצפרניים בסכין בחול המועד וכדעת האוסרים שלמדו מכאן לאסור, אלא הוא משום שלא נמצא סכין בבית המדרש, וכמבואר בסוגיין שאסור להכניס סכין לבית המדרש.
