כמה ישלם על שבירת הפיטם של אתרוג מהודר
בגמ': ואי לא נשתייר הימנה שוה פרוטה לא וכו' (קידושין מז, ב).
באחרונים כתבו להסתפק אם אשה נקנית בחפץ של מצוה שאין שוויו פרוטה, אך ההנאה שיוצאים בו ידי חובת המצוה שוה פרוטה. כגון מצה בלילי פסח או אתרוג בסוכות, (עיין יד המלך אישות פ"ד הי"ט, נו"ב מהדו"ת אבהע"ז סי' סז, מנחת חינוך מצוה תצו).
נידון דומה, מבואר במל"מ (מעשה הקרבנות פט"ז ה"ז) שהסתפק במי שגנב אתרוג מהודר ופסלו כמה צריך לשלם, אם הגנב יכול להשיב אתרוג אחר כשר לברכה ולהיפטר בכך, או שמא הבעלים יכול לומר שרצונו לעשות מצוה מן המובחר, וממילא חייב להשיב לו אתרוג מן המובחר. והביא בשם מהר"ם מינץ (סי' קיג, הו"ד בבאה"ט או"ח סי' תרנו סק"ד) להוכיח שיכול להשיב אתרוג הכשר לברכה, ואינו צריך ליתן מהודר.
מדברי המהר"ם מינץ, כתב בספר בני חיי (סי' מ) להוכיח ששווי שיש לדבר מחמת מצוה אינו נחשב 'שווי ממון', ולכן המקדש אשה באתרוג כזה ששוה פרוטה רק מחמת המצוה אינה מקודשת.
אולם המל"מ דחה דבריו שהרי אתרוג מהודר יכול למוכרו ביותר דמים. וכ"כ החכם צבי (סי' קכ) והשבות יעקב (ח"ב סי' כט). ובמנחת שלמה (תנינא סי' קלה) כתב ליישב שהמהר"ם מינץ דיבר באופן שאינו יכול למוכרו, כגון שלכולם יש כבר אתרוגים או ביום הראשון של החג שבלא"ה אינו יכול למוכרו. ולכן באופן זה אינו בר דמים ויכול להשיב לו אתרוג לא מהודר, ועיי"ש שדן אם יש לחלק בין היזק לגניבה. ובשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' מז) כתב שהעיקר כשיטת המל"מ והחכ"צ שחייב לשלם לו אתרוג מהודר. וע"ע בפניני הלכה כתובות (לד.) מה שהתבאר בענין זה.
