כלב שנשך אדם שפגע בבעליו
בגמ': אבעיא להו המשסה כלבו של חבירו בחבירו מהו (בבא קמא כד, ב).
בספר חשוקי חמד הביא כאן שאלה מענינת: ראובן ושמעון הלכו ברחוב, ובלא כוונה, ראובן פגע בשמעון. ראה זאת כלבו של שמעון, וכדי להגן על בעליו נשך את ראובן, וקרע את בגדיו. האם בעל הכלב חייב או לא?
תשובה. נאמר בשו"ע (חו"מ סימן שצה ס"א): "המשסה כלבו של חבירו בחבירו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ובעל הכלב חייב חצי נזק, שכיון שהוא יודע שאם שסה את כלבו להזיק נושך, לא היה לו להניחו. ואם שסהו בעצמו, בעל הכלב פטור, שכל המשנה ובא אחר ושינה בו, פטור".
ואם כן אולי היה מקום לדון שאף בנידוננו, מה שראובן פגע בשמעון, הרי הוא כאילו שהוא שיסה את הכלב בעצמו, כי על ידי מעשיו, הוא גרם לכלב לקרוע את בגדיו.
אך נראה שאין לומר כך, דמכיון שראובן פגע בשמעון בלי כוונה, ודאי שאין לומר שיש לו דין של משסה את הכלב בעצמו, ואין לו דין של משנה. ועוד שיעוין ביש"ש (פ"ב סכ"ט) שכתב: והא לך הכלל, דלא אמרינן כל המשנה כו', אלא ששינוי האחרון אינו חמור יותר מן שינוי ראשון. ולפיכך אם התחילה הבהמה בשינוי דנגיחה, דכונתה להזיק. אף אם האחרת חזרה ונגחה אותה והזיקה יותר פטורה, משום כל המשנה וכו'... ונ"ל מהאי טעמא ג"כ לא אמרינן כל המשנה לגבי אדם. כמו שמוכח בפ' המניח (לקמן דף לג ע"א), דשינוי האדם חמור יותר. ואינו דומה לשינוי הבהמה, לפי שלבהמה אין דעת, ואדם יש לו דעת. ושינוי שלו גדול יותר, עכ"ל. ואם כן בנידוננו ברור שהשינוי של הכלב, גדול יותר מהשינוי של ראובן, וחייב בעל הכלב חצי הנזק כדין קרן.
