כיבוי דליקה על ידי מכשיר וכח כחו
בשו"ת זרע אמת (ח"א סי' מד) דן בדבר מה שעשו האומנים בעירו כלי לכיבוי דליקות, שהיה פועל כך, היו ממלאים תיבה אחת מים, ובתיבה היה קבוע ברזל מסתובב שהיו לו ארבעה בתי ידים, וארבעה בני אדם היו מניעים את הברזל כל אחד בבית יד שלו, והמים עולים על ידי תנועה זו בצינור של עור ארוך הרבה, גבוה מעל גבוה, ואדם אחד אוחז בראש הצינור אשר על ראשו תקוע צינור קטן של מתכת, ומטה ידו אל אשר יחפוץ לכבות הדליקה.
וכאשר תארע דליקה, גם קהילת היהודים שולחת במצות השר יהודים מסוימים לבוא בתוך הבאים להשתדל לכבות הדליקה.
ונשאל אם יארע דליקה בשבת, אם יכולים היהודים להניע את הברזל הנ"ל, או שמא אסור משום מכבה, ואם עשו כן אם צריכים כפרה כמחלל שבת בשוגג.
ובתשובתו האריך בדיני גרם כיבוי, שלכאורה נראה שיש בדבר סתירה בין סוגיות הגמרא, שבמסכת שבת (קכ:) למדו מהפסוק (שמות כ ט) 'לא תעשה כל מלאכה' שעשיה היא שאסורה אבל גרמא מותר, ומבואר בגמרא שם שמטעם זה מותר לעשות מחיצה בפני הדליקה אפילו מכלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע אליהם הדליקה, שגרם כיבוי מותר, וכן פסק בשו"ע (סי' שלד סכ"ב), והרמ"א הוסיף שדווקא במקום הפסד מותר. ומאידך במסכת בבא קמא (ס.) הקשו למה בליבה ולבתה הרוח פטור בנזיקין, ולמה אינו כזורה ורוח מסייעתו שחייב בשבת, ונאמרו בזה בגמרא כמה תירוצים, ורב אשי מסיק שלא אמרו שזורה ורוח מסייעתו חייב אלא לענין שבת שמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל בנזיקין כיון שגרמא בעלמא הוא גרמא בנזיקין פטור. ונחלקו שם הראשונים אם למדים ממלאכת זורה לחייב גם בשאר מלאכות שנעשות בדרך גרמא, ובשלמא לדעת הרא"ש (שם סי' יא) שדווקא בזורה חייבה התורה אף על פי שאין המעשה על ידו בלבד כיון שעיקר עשיית זורה הוא ע"י הרוח, אבל בשאר המלאכות חייב רק על מעשיו לבד ובגרמא פטור, ניחא שגרם כיבוי ע"י גרמא מותר. אך לפירוש ר"ח ועוד ראשונים ששאר מלאכות למדים מזורה לחייב בגרמא, קשה כיבוי דליקה שמותר באופן הנ"ל.
ותירץ בזרע אמת, שיש חילוק בין גרמא של כיבוי הדליקה ע"י הכלים לבין זורה שמסתייע ברוח, שבגרם כיבוי שהתירו הנחת כלים אינו עושה מעשה בשעת המלאכה, רק עושה מעשה ולאחר זמן ע"י אותו מעשה גרם שתעשה המלאכה מאליה ע"י דבר אחר, וזוהי גרמא המותרת אף לענין שבת. אבל כשעושה המלאכה עצמה ע"י פעולתו, אע"פ שנעשית המלאכה בסיוע דבר אחר חייב, כמו בזורה והרוח מסייעתו שהוא עושה המעשה בעת עשיית המלאכה רק שמסתייע ע"י הרוח.
ומעתה דן בזרע אמת שבנידון השאלה אינו נחשב כגרמא קרוב, אלא כגרם רחוק, שהאנשים המניעים את הברזל אינם מוליכים את המים לכבות את האש בכח ראשון אלא בכח שני, כמבואר בסוגייתנו שמי שכפת את חבירו והטה לעברו זרם מים נחשב הדבר לחצים שלו וחייב משום רוצח, והיינו דווקא בכח ראשון, אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא. ולכן אף המניע את הברזל אינו נחשב כמכבה בכחו אלא בכח שני, שעל ידי תנועת הברזל גורמים רק שיעלו המים באופן שהאוחז את הצינור למעלה מטהו למקום שרוצה לכבות את האש, ואין זה אלא כמניח כלים מלאים מים לפני האש שגרם כיבוי הוא ומותר. [ועיי"ש במה שדן עוד להתיר מדין מסייע ומדין מה שנעשה על ידי כמה אנשים, עיי"ש]. ואף על פי שהרמ"א לא התיר גרם כיבוי אלא במקום הפסד וכנ"ל, מכל מקום לדעתו של הזרע אמת יש מחלוקת הפוסקים בדבר ועיקר ההלכה היא כדעת המקילים, וגם אם מחלוקת שקולה היא מכל מקום ספק דרבנן הוא ויש להקל בזה [וראה מש"כ בזה בשעה"צ (סי' תקיד ס"ק לא) בשם הט"ז שלא מצאנו חבר לדברי הרמ"א שכתב שלא התירו גרם כיבוי אלא במקום הפסד].
ולמעשה כתב שלכתחילה אין ראוי להתיר לכבות הדליקה באופן זה, משום שנראה לאנשים כאיסור, אבל בדיעבד אין להעניש למי שעשה כן, לפי שעל פי עיקר הדין ברשות עשה ואין בו איסור.
אך בשו"ת בית יצחק (או"ח סי' נז) פקפק בדברי הזרע אמת, וכתב שמה שדימה את מניע הברזל לכח שני וגרמא בעלמא לא נהירא, שכשהאוחז בצינור העליון מעמיד את הצינור כנגד האש אין המים הולכים אלא על ידי המניעים את הברזל התחתון, בלי שום סיוע, והולכים הם בכח ראשון, והאוחז את הצינור אינו המכבה אלא המניעים את הברזל הם המכבים. [ועיי"ש במה שחלק על הזרע אמת בצדדי ההיתר האחרים שלו]. ולכן כתב שאין להקל בדבר. וע"ע בדעת תורה (או"ח סי' שלד סכ"ו).
