שתי חצאי פרוטה אם מצטרפין לענין צדקה
בתורה לשמה (שו"ת, סי' רמא) [וכן בספר שני אליהו (חלק ראשון דרוש ה)] דן בכמה ספיקות בהלכות צדקה, ואחד מהם אודות מי שנדר ליתן צדקה סתם, והפריש חצי פרוטה ונתן לעני וחזר והפריש חצי פרוטה ונתן לאותו עני עצמו, אם מצטרפים החצאים ונחשבת מצוה אחת שלימה או לאו.
וכתב, שזה ודאי ברור שאף שנדר בסתם אינו יוצא ידי חובה בפחות מפרוטה, כיון שפחות מפרוטה לא חשוב ממון, כמו שמצינו לגבי אבידה (שו"ע חו"מ סי' רסב ס"א) שפחות משוה פרוטה אינו בתורת השבה.
אלא שיש להסתפק אם שתי חצאי פרוטה שנתן מצטרפין ונחשב שנתן פרוטה שלימה ויצא ידי חובה, ונראה שמצטרפים ואע"ג דלא נתנם בבת אחת. ונתן טעם לדבריו מסברא, שלא מצינו שיעור זמן בין שני חצאי שיעור אלא רק באכילה שנתנו זמן כדי אכילת פרס, אבל בהפרשת צדקה אין זמן בין שתי חצאי שיעור, ולמה לא תצטרף חצי פרוטה שנתן בבוקר לחצי פרוטה שנותן בערב או למחרת.
והביא ראיה לזה, מדברי ר' יוחנן בסוגייתנו לגבי התובע תן לי פקדון ותשומת יד גזל ואבדה שיש לי בידך וכן תן לי חטים ושעורים, שפרוטה מכולם מצטרפת, וכן פסק הרמב"ם (שבועות פ"ז הי"א), ואע"פ שחלקי הפרוטה אלו לא באו לידו בפעם אחת מ"מ מצטרפין, מאחר שעכשיו הם נתקבצו ונעשו פרוטה אצלו, וכן הדבר לענין שאילתנו, שכשנתן לו החצי השני הרי נעשה אצל זה העני הנאה של פרוטה שהיא ממון ולמה לא יצטרף.
אלא שיש לדחות ולומר, שאינו מצטרף אלא באופן שהחצי פרוטה הראשונה קיימת ביד העני בזמן שנותן לו את החצי השני, ובדומה לסוגייתנו שאע"פ שחלקי הפרוטה לא באו לידו בזמן אחד, עם כל זה עכשיו כאשר נשבע נתקבצו אצלו ונעשו פרוטה, אבל אם כבר אכל העני את החצי הראשון ועברה הנאתו הרי זה בטל וכאילו לא נתן כלום ואיך יצטרף עם החצי השני שגם הוא לבדו אינו כלום. וכמו באכילה שנתנו זמן לצירוף שני חצאי זתים, שאם ההפסק הוא פחות מכדי אכילת פרס מצטרפין, משום שנחשב שהנאת חצי הראשון עודנה קיימת, אך ביותר משיעור זה שכבר עברה והלכה הנאתו מהחצי הראשון איך תצטרף עם חצי השני אשר הוא לבדו אינו חשוב אכילה. וכן הדבר לעניננו, שמצטרפים חצאי הפרוטות רק כששניהם עדיין קיימים. ועיי"ש שחזר להוכיח את סברתו ממקום אחר שהרי אלו מצטרפים ויצא ידי נדרו.
