כיבוד אב אף כשמחל על כבודו

בגמ': הכא אי אמרה דלא בעינא מי איתיה לעשה כלל (כתובות מ, א).

בסוגיין מבואר שהעשה 'ולו תהיה לאשה' אינו דוחה לא תעשה מפני שישנו במחילה, והיינו שכיון שאם אומרת שאינה רוצה להנשא אליו אין מצווה בכך, על כן אפילו כשלא אמרה שמוחלת אינו דוחה לא תעשה. ובראשונים האריכו בביאור סברת הגמ'.

ובתוס' ישנים (ד"ה אי אמרה) הקשה הר"ר עזרא אמאי איצטריך קרא ביבמות (ה:) דאין עשה דכיבוד דוחה שבת, הא אם האב אומר לא בעינא לכיבוד מי איתא לעשה כלל. ותירץ ששם מ"מ מיד כשצוה אב הוי עשה לעשות מצותו, וע"ע בתוס' מה שדנו בזה.

והנה בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' תקכד, הו"ד בפ"ת יו"ד סי' רמ ס"ק טז) נשאל במה שקי"ל האב שמחל על כבודו כבודו מחול אם נפטר הבן ממצות כבד את אביך ואת אמך לגמרי, ואם מכבד אותו הרי הוא כמי שמכבד איש זר, או אינו נפטר מהמצוה לגמרי. והשיב שמה שכבודו מחול היינו שנפטר הבן מעונש אם לא כבדו, אבל מ"מ עדיין יש מצוה, [ועיי"ש שביאר שלכן הוצרכו ללמוד מן הכתוב שאינו דוחה מצוה אחרת, ובלשון הרדב"ז שם אפשר לומר שאף החיוב לא בטל כלל, ומחילת האב אינה מועילה אלא לפטרו מעונש, אבל בדברי יחזקאל (סי' כח אות ב) פירש, שאין כאן חיוב אלא קיום, ואעפ"כ דוחה].

וע"ע בטורי אבן (מגילה כח. ד"ה אל תקרי) שדן במה שקיי"ל שעשה של כבוד התורה דוחה עשה אחר. והקשה ממה שמבואר בסוגיין שעשה דולו תהיה לא לאשה אינו דוחה לא תעשה מפני שהיא יכולה למחול ולומר איני חפיצה, ולכן אף כשלא מחלה אמרינן כן, ואינו דוחה. ואם כן הרי גם בעשה של כבוד התורה יכול הרב למחול על כבודו, וכיצד אומרים שלאו זה דוחה עשה אחר. וביאר שכיון שבמקום בזיון אינו יכול למחול, שהרי התורה מתבזה, לכן באופן של בזיון אינו לאו שישנו במחילה.

ובשו"ת מחנה חיים (שם) כתב לחלק שבעשה 'ולו תהיה לאשה' כיון שאמרה שאינו רוצה להנשא אליו נפקע העשה, ואף אם אח"כ אמרה שרוצה להנשא אין עשה (ראה לעיל ענין זה). אך ברב שמחל על כבודו, כיון שבידו בכל עת לומר שאינו מוחל על כבודו, יען שהוא ת"ח שתורת ד' בקרבו, א"כ כל ימי חייו רובץ עליו העשה דכבוד התורה, ואפי' ימחול על כבודו, לא חלה המחילה לעולם. ורק כשימחול בכל יום ובכל שעה על כבודו, יחול על אותו שעה. אבל אם יחזור בדבורו למחר, ויחפץ שיכבדו אותו, מתעורר מחדש החיוב של כבוד התורה, ועל כן אינו דומה לסוגיין.

ויש שכתבו שהעשה של כבוד התורה אינו דוחה אלא את המצוה של עמידה בדין, לפי שאף מצוה זו ניתנת למחילה, שאינה אלא לכבוד הדיינים, והם יכולים למחול על כבודם.