ישיבה או עמידה בקריאת התורה

בגמ': אמר רבא בר רב הונא, כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם (נחמיה ח, ה), ואין עמידה אלא שתיקה, שנאמר (איוב לב, טז) וְהוֹחַלְתִּי כִּי לֹא יְדַבֵּרוּ כִּי עָמְדוּ לֹא עָנוּ עוֹד. (סוטה לט, א).

בשו"ת בנימין זאב (סי' קסג) הביא דברי הגמרא, וכתב נראה לע"ד אף כי למדנו שתיקה, מ"מ טוב לעמוד, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו.

ובשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' צא) כתב שאף שאמרו בסוגיין שאין עמידה אלא שתיקה, מכל מקום הרי אמרו בירושלמי כל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגלוי. ואף בלאו הכי יש לעמוד כיון שבאמירת 'ברכו את ה' המבורך' יש לעמוד, ואם ישב בשעת הקריאה יש לחשוש שמא ישב גם בשעת אמירת ברכו, [ולפי זה ביאר שבזמן חז"ל לא היה כל עולה מברך אלא הראשון היה מברך בתחילה והאחרון בסוף, ולכן התורה נקטה בלשון 'עמידה' על שם ההתחלה שהיא בעמידה, ואח"כ ישבו ולא חששו שמא לא יעמוד ב'ברכו' כיון שלא כל עולה בירך].

ולכן בזמן הזה לדברי הכל טוב ויפה לעמוד כל זמן הקריאה דלמא משתלי ויתיב גם בשעת ברכו, ועיניך רואות היושבים בשעת קריאת התורה שהן אחד מהם לא קם ולא זע בשעת ברכה הא-ל הטוב יכפר בעדו. וכל זה לא אמרתי אלא לרווחא דמלתא.

אבל האמת יורה דרכו דרבה בר חנה דדריש אין עמידה אלא שתיקה, פשיטא ליה עמידה גופה מדכתיב והעם על עמדם, ואפקיה לאידך לדרשה. אמנם עיי"ש במה שכתב ללמד זכות על המקילים בזה.

והנה בשו"ע (או"ח סי' קמו ס"ד) כתב המחבר, אין צריכים לעמוד מעומד בעת שקורין בתורה. אולם הרמ"א כתב שיש מחמירין ועומדים. וביאר המשנ"ב (ס"ק יט) שאע"ג שמעיקר הדין לכו"ע אי"צ לעמוד, מ"מ ראוי להדר ולעמוד שצריך האדם להעלות בדעתו כששומע הקריאה מפי הקורא כאלו קבלה אותה שעה מהר סיני, ובהר סיני היו כל ישראל עומדים, ואם ע"י העמידה יחלש ואין דעתו מיושבת לכוין היטב לקול הקורא יש לו לישב.

אמנם בכף החיים (סי' קמו סק"כ) הביא שהאר"י ז"ל היה יושב כל הפרשה ואפילו בעניית ברוך ד' המבורך.