ירידה למצרים לצורך סחורה ושלא לצורך סחורה

בסוגיין (סנהדרין צב, א) אמר ר' יוחנן שדניאל הלך להביא חזירי אלכסנדריא של מצרים. והנה הרמב"ם (מלכים פ"ה ה"ז) פסק, שמותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתישב בה, ובשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר (דברים יז טז) 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד', 'לא תוסיף עוד לראותה' (שם כח סח), 'לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם' (שמות יד יג), ואלכסנדריאה בכלל האיסור. וקשה איך הלך דניאל למצרים, והרי איסור יש בדבר.

וכתב בספר יראים (סי' שט), שראה ושמע כמה בני אדם טובים שהלכו למצרים, והוקשה לו מאד על מה סמכו והרי אסרה התורה לשוב למצרים. ותירץ שיש לומר שהאיסור הוא רק לשוב מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר לבוא למצרים, כמו שמשמע מלשון הפסוק 'בדרך הזה' שלא אסר הכתוב אלא דרך זו. והביא סמך לדבר מהמבואר בסוגיין שהלך דניאל לאלכסנדריא של מצרים, וקשה איך עבר על איסור זה, וצריך לומר שכיון שהיה קודם לכן בבבל ולא בארץ ישראל לא היה לו איסור לבוא למצרים.

ובשו"ת חיים שאל (ח"א סי' צא) תמה על היראים שהביא ראיה מדניאל שמותר לבוא למצרים כשאין יורדים מארץ ישראל, שהרי בדניאל טעם אחר היה לכך שלא היה לו איסור לבוא למצרים, כיון שירד רק לסחורה, וכמבואר בירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ט) והובא ברי"ף (סנהדרין כ.), שלישיבה אין אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ, וכן פסק הרמב"ם (שם ה"ח). וכיון שירידתו היתה כדי להביא משם סוסים, הרי זו ירידה לצורך סחורה שאין בה איסור. וכן הקשה בגבורת ארי (יומא לח. ד"ה להביא) על היראים.

והרדב"ז (מלכים פ"ה ה"ז) הביא שיטת היראים, והקשה שאין דבריו עולים אלא באחד משלושת הפסוקים, שבו נאמר 'לא תשוב בדרך הזה עוד', ויש לפרשו שאין האיסור אלא כשהולכים בדרך הזו ולא כשהולכים בדרכים אחרות ובאים ממדינות אחרות. אבל הפסוקים האחרים שנאמר בהם 'לא תוסיפו לראותם עוד' וכיוצא בהם, ולא הוזכרה בהם דרך זו דווקא, משמע שהאיסור שבהם כולל כל ביאה למצרים גם אם אינו בא מארץ ישראל.

והרדב"ז עצמו כתב טעם למה שסמכו לשכון במצרים, שלא אסרה תורה אלא לירד לגור שם ולהשתקע, וזהו טעמו של הירושלמי שמתיר לבוא לצורך סחורה ופרקמטיא וכיבוש הארץ שבכל אלו הירידה אינה לשם השתקעות. וכל היורדים למצרים מתחילה לא ירדו להשתקע אלא לסחורה, ואע"ג שאח"כ נשתקעו אין כאן לאו אלא איסור בעלמא, ומפני טורח הטלטול ומיעוט ריוח המזונות בשאר המקומות לא חששו לאיסור זה. וכתב שכן משמע מתחלת לשון הרמב"ם שכתב 'אסור להתישב בה', ומשמע שאין איסור אלא בישיבה דרך קבע. אלא שהקשה הרדב"ז על הרמב"ם עצמו, שהרי נשתקע במצרים ולא רק ישיבת עראי. ותירץ שיש לומר שאנוס היה על פי המלכות שהיה רופא למלך ולשרים, וכתב שגם הוא עצמו ישב שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה, וקבע שם ישיבה, ובאופן זה מותר, ואחר כך שב ובא לירושלים.

והנה בכפתור ופרח (פ"ה) כתב ששמע במצרים מפי ה"ר שמואל אחד מבני בניו של הרמב"ם, שכשהיה הרמב"ם חותם שמו באיגרת שלוחה היה מסים, 'הכותב העובר בכל יום שלשה לאוים'. ואמר לו דרך חצי נחמה, ששמא היה הרמב"ם מוכרח לעמוד שם שהרי היה רופא למלך מצרים, וכענין ששנינו סוף פרק מרובה (ב"ק פג.) באבטולס ב"ר ראובן שהתירו לו לספר קומי מפני שהיה קרוב למלכות. ובמהדורת בערלין (תרי"א, קונטרס תיקון השגיאות בסוף הספר עמ' 33) הביא שכתב על זה היעב"ץ, לא אאמין זה על הרב החסיד החכם שיפרש חטאו ללא יועיל, כי אם להכריע אחרים כארחותיו, ונמצא ח"ו חטא הרבים תלוי בו חלילה, אבל באמת נראים הדברים שאינה מצוה לדורות אלא בזמן שהיה ארץ מצרים מלאה גלולים, וגם באותה דרך שיצאו ממנה ישראל הוזהרו שלא לשוב.

ובספר אבן ספיר (מאמר חיקור דין סי' יב דף לג.) הובאה תשובת ר' אליהו ישראל אב"ד אלקאהרה והמדינה, שהתפלא ג"כ על עדות זו, וכתב שמי יאמין כי איש קדוש אלהים כהרמב"ם המפורסם וידוע שכל מה שכתב בחיבוריו היה נאה פוסק ונאה מקיים, וכן העידו עליו רבני המגורשי כמו שהביא בדרשות הרב שלמה לבית לוי, ואיך יתכן שיכתוב שעובר בכל יום על ג' לאוים כמקנטר ולא כמתמרמר ומצטער, וודאי אויבים הוציאו עליו קול זה, ואותם הידועים שכתבו על מצבת קבורתו מה שכתבו הם הוציאו עליו קול זה.