ירד למצרים לטיול ורוצה להשתקע שם

בגמ': בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מהו בעי שהייה למלקות או לא (נזיר יז, א).

כתב הרמב"ם (מלכים פ"ה ה"ח) בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים וכו', ומותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטייא, ואין אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקים על לאו זה, שבעת הכניסה מותר הוא, ואם חשב להתשקע שם אחר כך, הרי אין בו מעשה. [ועיין בשדי חמד (מערכת ל כלל קכד)].

מדבריו דייק הקרן אורה (ד"ה ועוד יש מקום) שאף על פי שעשה מעשה בכניסתו, ועבר על לא תעשה, כיון שבשהייתו אין בה מעשה, אינו לוקה. ולפי זה הקשה מאי שנא דין שהייה במצרים שלא חשיב מעשה מה שאינו יוצא, ומאי שנא דלענין יציאה מן הטומאה חשיב מעשה.

וכתב שיש לחלק דעל יציאתו ממצרים בלא"ה לא שייך מלקות דהוי התראת ספק שיכול לומר דיצא משם ולא ישתקע כיון דאין איסור בשהייה שם, ומש"כ דאם יחשוב להשתקע הוי אין בו מעשה היינו אפילו אם אומר בשעת כניסתו לשם דנכנס ע"מ להשתקע שם מ"מ אין בו מלקות כיון דבכניסה עצמה אין כאן איסור ומה שאומר דכניסתו היא להשתקע זה אין בו מעשה.

וי"ל עוד דהתם במצרים דאינו מצווה על הפרישה משם וליכא איסורא אלא השקיעה שם זה חשוב שפיר אין בו מעשה כיון דאין שיעור לזה. אבל בלא"ה נראה דהתראת ספק הוא. ויש לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל שם דממה שכתב דלא הותר לחזור למצרים אלא לסחורה ולפרקמטיא משמע דלטיול בעלמא אסור, וא"כ מצינו מלקות בלאו זה כשיורד רק לטיול בעלמא, ואמאי כתב דאין אסור אלא להשתקע. וי"ל דלאו דוקא לסחורה אלא היינו ירידה ע"מ לחזור דזה מצוי הוא בסחורה ובפרקמטיא, ואין אסור אלא הישיבה שם וכמבואר בירושלמי הביאו הכ"מ ז"ל שם לישיבה אי אתה חוזר, וגם בזה צ"ע בדברי הראשונים ז"ל.